הכרה

אני מבינה שאני מחפשת לנשוך, ולבחון אם תישאר שלם או תיהרס. זה נשמע כאילו אני חייבת קצת להרוס כדי לדעת שאתה נשאר. ואולי באמת הכל יושב על חרדת נטישה.
אבל בעצם, אני בעיקר חושבת על המחירים שאתה חייב לשלם. כי זה לא ייתכן שתקבל כל כך הרבה, ככה סתם. ושלא תעז לחשוב שאני שלך בלי שום הסתייגות, סתם ככה. אתה לא תקבל מציצה מדהימה, סתם כי אני אני ואתה אתה.
זה לא חינני בגיל הזה להיות כלבה. אני כבר אשה, אני כביכול אסופה. בגיל 17 אולי יכולתי להרוס ולהרביץ ולנענע את הסירה, בשביל לקבל חיבוק והכרה והתייחסות והבנה למורכבות ובכלל מחילה. הוא שאל אותי, מה? וסיפרתי יותר משהייתי אמורה. ואמרתי איך נח לי אתו. תכלס זו הזיה. למה ואיך ובאיזו חוצפה הוא גורם לי להרגיש כמעט שלמה.
אני חייבת להתרחק לפני שאני נקשרת, לפני שאני נשארת, לפני שאני ברורה ושקופה ומובנה מאליה, לפגוע לפני שאפגע. אני צריכה רק טיפה לחרב כדי שכבר תהיה סיבה כשהוא ילך, וסיבה לדחייה, וכדי להימנע מהתמוטטות, כי זה אובדן הכרה.
אתה צריך להתאבד קצת עליי ולהוכיח את עצמך. זה לא מספיק להוכיח את עצמך בשגרה.

עירור וערעור

אחרי שבועות של דכדוך ושעמום וניסיונות להתעורר על החיים, הנה זה בא. דרך העבודה ודרך הערך שאני מתחזקת באמצעות גברים. הבטחון שלי היה בשמיים והנה אפשר שוב להנחית אותי. הנה בנזונה משחזר עליי פגיעה, בדיוק באותה צורה שהוא עושה כנראה כבר שנים. והנה אני מסמיקה מזיעה מתחת למסיכה. כבר הרבה זמן שאף אחד לא הצליח להפיל אותי מהכיסא. אבל החרא הזה, החרא הזה, אני חוזרת הביתה להרהר אם שוב אני טעיתי, אם שידרתי משהו לא נכון, אם אפשרתי משהו לא תקין. האפס הזה התחיל להיתמם. במדויק כמו במקרה שהביא אותו לפניי.
במקביל בחיים מישהו חדש סופסוף מעניין אותי, ונוגע באופן מרגש, והרגשתי נבוכה נורא ואז ממש בנוח. למה לעזאזל באותו השבוע, אחרי שכבר השתעממתי קצת מהעבודה והתחבקתי עם הלבד שלי במיטה, והתרגלתי להיות רק אני, מגיעים שני אלה. רגשות של רכבת הרים, סתירות וסטירות וסתרים שהחזקתי מלא זמן במחשכים.

שניה דקה רגע

אני מעבירה לו ורואה איך הסכום יורד לי מהעוש. אני רוצה עכשיו להגיד לו, בוא נפחית. ואז הוא ישאל למה ואני אגיד ואולי הוא שוב יציע הורדה במחיר. ואני ארגיש מעפנה, שזה לא בדיוק רגש אבל זה לגמרי חרא של הרגשה. אולי אני אזכיר לו שהוא פעם אמר שנגיע להסדר, ופגישה אחכ הוא אמר שהוא חושב על זה עכשיו והוא לא התכוון לאיך שזה אולי נשמע. ואני חשבתי שאולי הוא חשב על זה כל השבוע, והלוואי ויש משהו מתחת לאמירה. הוא פסיכו דינמי. אולי אני אזכיר את זה ואגיד, דווקא מתאים לי, ממילא אתה האיש הכי יציב מזה שלוש שנים בחיים שלי. רק שזה מתחיל לעלות לי, אולי גם במחירים אחרים. ואם ממילא אף אחד לא יורד לאף אחד בקליניקה הזו, רק אני על עצמי, לפעמים גם אתה עליי אבל לא לי. ואם אתה משקף לי כבר דברים שהבנתי לבדי, ואם מפגש שלם המסקנה היא הדכדוך, אז אולי התמורה כבר לא שווה, ואולי נשבר לי מלהרגיש תלויה. אולי אני צריכה לבד. אולי ככה אני אגיד. אבל תכלס לא.

כי זה דכדוך להשתהות בו נכון?

I’m bat shit crazy, having you on my mind

כשאני מתגעגעת וכשזה מגרד לשלוח לך הודעה, אני בודקת מתי התחברת לאחרונה ולא עושה עם זה כלום. ואז שמה באוזניות בפול ווליום את השיר שאמרת לי אז כשהיינו פה אצלי במיטה לשים. נשמתי אז עמוק והפסקתי להרגיש את הפנים, ופשוט הייתי אתך ואתה חיבקת אותי צמוד אליי מאחורה, ממש עטפת וזה היה פשוט ונעים. נכחתי בלי לחשוב בתוך החיבוק שלך ושמענו שירים.
ואז אני נזכרת שלא נשארת לישון, וחשבתי שזה בסדר וזה בטח בגלל החתולים. העדפת ללכת 20 דק ברגל עד רחביה בלילה, אולי אז הייתי צריכה להבין, אבל הייתי עסוקה בלזרום ולהזרים ולחיות ברגע ולא לחשב חישובים. וכשנגמר השיר אני יכולה להשלים עם זה והגעגועים עוברים.

כאילו וואט דה פאק, אתה לא חשבת לרגע עליי, רק חשבת עליך. ואני נזכרת בלילה ההוא כשרק הכרנו ונשארתי לישון אצלך. ואיך יום אחרי אמרת שאתה רוצה לספוג עוד ממני ולהכיר אותי. מי בכלל מדבר ככה. וארוחת הבוקר המוגזמת שהכנת. אני שונאת שאני עדיין מרגישה כלפיך.

First we take Manhattan

רק צריכה לסמן שהתקשרת ועניתי. שלא כעסתי ולא לקחתי כלום אליי, רק קיבלתי ואהבתי וקצת בכיתי בלי שתשמע.
אמרתי לו על הסדרה. סיפרתי שזה הזכיר לי אותך, גם השחמט וגם התקופה, וגם העובדה שאתה היית אמנם בפנימיה והיא באורפנג׳, אבל חשבתי עליך כל הצפייה. ושאלתי על דיוקים, ואהבתי לשמוע. שמעתי אותו מקשיב רוב קשב ופתאם הבנתי כמה הוא חסר לי. הוא צחק קלות וסיפר וכמו כשהייתי ילדה השיחה קלחה. ואני שומעת אותו בורח מעצמו אבל הוא תמיד יהיה שלי. גם אם הוא רחוק בטירוף, בקטע משוגע.

והכל אולי

אולי זה חלק בי ששואף לתיקון. להתמודד עם כל השיט ישר ולעניין. ולפתח ראייה מורכבת. פעם הייתי איילה נטרפת בעולם מלא זאבים. עכשיו אני אולי מטורפת להיכנס לכאלה תחומים. הבטן שלי מתהפכת, אבל אני גם מרגישה שוב שאני לומדת.
זה משהו לפתור עם פסיכו, את העוררות בלהרגיש קצת חרדה, למה אני חייבת לדחוף את עצמי להרגיש קושי ואתגר ולמידה, ולמה אני נבהלת כשעקומת הלמידה מתמתנת וכשאני מעזה להרגיש קצת נינוחה.
אני מעדיפה להיכנס למשהו שאולי גדול עליי ואולי לא מותאם שלב מאשר להיתקע, מאשר להשתעמם. והכל אולי, כי אני יודעת שאני יכולה, אני אפילו אהיה ממש טובה. אבל אולי להתבוסס זה גם להתבסס, ומה הלחץ להיות כל הזמן לחוצה. כן חשבתי על זה ואני לא רוצה סתם להסס, זה דובר ועכשיו זה אמיתי. אני מספיק חזקה וחלשה ומודעת עד אימה להתמודד עם זה. ואם ארגיש שלא, אודה באמת. בחילה, דחיפה.

בשישי בבוקר

בשישי בבוקר הכל תמיד כזה נראה מעורר השראה, והעולם רק מחכה להיבלע. ומרוב ספרים לקרוא, מקומות לראות, קניות לעשות – אני ממשיכה לשבת, ולתת למח שלי להישטף בצלילים של ההרכב המוזיקלי בקצה המדרחוב. בשמיים הכחולים ובצבעוניות של הדירה והמרפסת והצמחים. בריחות של המאפיה מתחת לדירה והניחוחות של הניקיון והכביסה.
כותבת רשימה, הולכת ברגל, סוחבת בחזרה. מציצה בחנות, מסתובבת באחרת, לאט אבל בוחרת, מפלרטטת בשוק, משתיקה געגועים, חולמת על חומר ועל רוח, לא על גברים. חוזרת, נזכרת, יורדת עם טייטס וגרביים צבעוניים, מרגישה בבית במרכז העולם, מתהלכת בגב זקוף ותחת קפוץ על האורחים שמעזים להתעכב ולעכב מכל הגירויים. עם מסיכה ומסכים, אבל נושמת הכל לבפנים. החירות להתעצל ולחלום ולנשום אוויר הרים.

מי אני מולם

היא דורשת, לוחצת התפשטות על הכאן ועכשיו. אחרי החוויה של לתת הסכמה ואז להיפגע, להיות מנוצלת על-ידי מערכת, להיות מאובחנת על-ידי חבורה של נשים יומרניות, מי יותר ומי פחות, אני עכשיו נזהרת. אז אני כותבת בפתיחות זהירה, על חרדה טבעית, אבל בפנים אני מרגישה התנגדות גדולה ואני חושדת שייעשה בה שימוש לרעה. אבל ככה זה אצל נשים שממהרות לסכם אחרים לכדי כמה אבחנות ולירות מהמותן ומהבטן ומהתחת פרשנויות, אבחונים, ניתוחים.

ואולי זו אני והשנאה שלי למסגרות והרומן המוזר שלי עם גבולות. הכנסתי את עצמי לעבוד במערכת כזאת מאד מסגרתית, היררכית וסמכותית. אני בתהליכים מקבילים, בתנאים מגבילים. הייתי צריכה לדעת לאור העבר, שזה לא יהיה לי קל. אני אוהבת הכוונה אבל לא כשאומרים לי מה לעשות. כשאני לא מסכימה אני גם לא מסכימה לרצות, חוזרת להיות נערה שחייבת למרוד ולבעוט. ואני מרגישה איך המילים שלי נאמרות מהר והגרון שלי מתמלא רגשות בלתי מתפשרים, כשבמקביל תחושה חדה של חרטה מתמשכת מטפסת מבפנים, שהנה אני הולכת להפסיד מזה, לא חשוב מה אעשה. לכי תהיי את ותפסידי מזה, איזה חוסר אונים. ״אסור אבל מותר לטעות״.

ביחס ליחסים

אפשר רגע להיות רק אני? בלי קשרים, בלי זוגיות, בלי התחייבות, בלי אינטימיות. בלי הטוב ובלי הרע. רק אני, לא ביחס אל מישהו או ביחס לזוגיות, או לאהבה, או לקרבה.
השכן לא הבין את הלא ושוב ניסה. ואמר איזה משהו שזה לא זוגיות, רק קרבה.
לא הצלחתי לכבות את כל הרגש לאחרון. זו הייתה אתו כנראה סיטואציה הפוכה. הוא כן רצה באיזה שלב אבל לא כמוני, והוא לא ממש היה.
והבחור הרגיש והחכם והמעמיק הזה שפגשתי, איזו שיחה טובה זו הייתה, הוא רצה שוב ולא יכולתי פשוט לעמוד בזה, בציפיות של מישהו אחר, בלהתרגש או להתפשר. נחנקתי אז חתכתי.
אני מרגישה שזו הייתה איזו חוויה מתמשכת של קשרים קצרים וארוכים, ואני מדי מעוררת או מדי בחרדה או מדי חושבת ומאבחנת כבר מה הבעיה. עד שאני מצליחה כבר לסגור את הברזים.
אז אני בולמת עכשיו לאחרים ולעצמי שלא להידרדר וליפול לאהבה ולאכזבה, ולא להתרסק שוב ברגשות, ולהתפרק שוב בהגזמות. אני פשוט רוצה להימנע.

גיל וסטטוס תחת והשפעה

בורדו זה לא צבע זקן, זה צבע יפה לציפורניים, וג׳ינס בשחור תמיד מחמיא. השיער שלי האדים בשמש ומהגנים של אבא עוד לפני הגירושין. סניקרס זה עדיין לא פאתטי ב-30 וטי שירט עם מכנס מחויט זה עדיין לא מתאמץ או מבוגר, זה כן מרשים. תחתון בוקסר עדיין לא יחליק את לי את הצלוליט בתחת, אבל אני לא מוכנה למחטבים. עדיין מנקה את הנקבוביות באדיקות וגם עדיין נתונה לשינויים הורמונליים שניכרים. על הפנים.
עגיל שאני מדמיינת שהוא אדג׳י ולהסתובב עם התחת הזה והבטן הקטנה הזאת בלי להתאמץ להחביא אותם מדי זה כרגע המרד שלי כלפי אופנות אפבופיליות וקידוש הנעורים.