דובדבנים בים

אחרי שרבנו בבוקר והרגשתי עלבון מחניק בגרון, וניסיתי לרדת מצמרות העלבונות עליהם עליתי, התרציתי, החלקתי למטה, הודיתי שהגזמתי ונרגעתי והלכנו לים.
אני לומדת להיות פחות אגואיסטית אתך, פחות עקשנית, יותר חומלת. על החוף, שנינו מבריקים מקרם הגנה, מזיעה ומהים, ואתה אומר לי מילים שקשה לי לבלוע, אני יורדת מצמרות האידיאליזציה, ומסתכלת למציאות שלי בעיניים. אכלנו את כל הדובדבנים בשרשרת, ופתרנו, ודיברנו ובים נרגענו. אמרנו במים מילים קרובות, וגילינו הבנה מתחת לכל החרדה. שלי – להיבלע, ושלך – להיעזב. אני מאוהבת מאוהבת מאוהבת. כמו טיפשה, כמו חכמה, כמו שכחה, כמו געגוע. ואתה אהוב שלי ומאהב.

עדין

אני לא באמת יודעת איך לכתוב על דברים טובים. אני בעיקר נחרדת מלגעת בהם כדי לא להרוס ולפרק, כי זה נראה עדיין עדין. אני רק רוצה לזכור להישאר עם עיניים פקוחות

חוויה חיובית

הייתי מלאה בחששות לפני, אבל כשהגעתי עלתה רק התרגשות חיובית. הבית שלהם רחש, היא הייתה במטבח, מקלפת בצל, מנסה להספיק עוד קיש, והוא יצא עם תלתלים מסורקים וחולצה חגיגית, מתייעץ עם הבת לגבי תכשיט. הנחתי את הגוורצ עם הסרט על השיש, והכנתי קפה קטן להתחזקות. הבדיקה בבוקר הייתה שלילית, אבל מסתבר שבכל זאת היו סימנים ותסמינים. ברכב גולף הקטן והרועש אמרתי לו על ההתרגשות, העיניים שלי התמלאו דמעות והוא הוסיף את הגורמים המרגשים, את מה שלא התאפשר ואיזה ליל סדר אז היה, איזו זוועה. הוא ראה שאני בוכה, ואמר וואי וואי ונתן לי חיבוק. ועל עצמו הוא אמר, אני בעצמי בכיין לא קטן.
לפני הסעודה יצאתי לטיול עם הגדולה על הכביש העוקף, היא סיפרה שקשה לה באירועים משפחתיים והזדהיתי וגיליתי לה שזו הסיבה שאני כל הזמן מצחיקה, ושזה מה שאני עושה כשאני נבוכה. דיברנו על האפשרויות שלה בשנה הבאה. פתאם אני דודה מבוגרת, בשמלה מדי הדוקה.
בשבת הגעתי לעליה לתורה. נכנסתי לבית הכנסת וכל המשקעים נעלמו, הייתי אני, וכלום לא הפריע לי להיות אני. יידתי עליו סוכריות וחשבתי איזה מנהג מוזר זה. ראיתי את אחד הקטנים מסתער ותופס גם באוויר. התרגשתי להיות איתם, להרגיש עצמי, להיות פנויה מעצמי לאהוב אותם, להתבונן ולצחוק. ולא להיבלע; זה לא קרה, ולא הרגשתי סביב זה מדי חרדה.
והנה, תודה לאל, כולנו עכשיו מבודדים, חיוביים.

ביי סייקו

אתה לא מאפשר לי את מה שאני רוצה, אז אני עושה ממך פרידה. לאט ובטוח אבל אני אוכיח לעצמי שאני לא צריכה אותך. אתה יקר לי ומתסכל לי וגם מסתכל לי מסתבר. שמלה שלא אוכל ללבוש יותר בלי לחשוב עליך מחווה עליה דעה. עם או בלי הקשר, לימדת אותי לבחון את החלקים שלי באשמה. אני לא רוצה לשלם לך יותר, המחירים גבוהים לי

אצבע בסכר

בא לי לתת לדברים ליפול, שמישהו יבין כבר, שמישהו ידע שאין לי יותר מקום וכוח וזמן, שאני בקריסה. כדי לא להישאב לזה אני מעמיסה בחיים האישיים. עושה בלגן נורא, נפגשת פוגשת מחדשת קשרים, משדרת מסרים מבלבלים, שותה משתכרת, הולכת לישון מאוחר, קמה מוקדם. קורסת מתפרקת מתפקדת בקושי. סיגריה בלילה במרפסת ואז בלי מסכים ומיסוכים ומסיחים עולה לי כל האשמה.
פסיכו אמר שזו תחלואה של המערכת שאני לא צריכה לקחת על עצמי. אבל הנה, נהייתי גם אני כבר חולה.

לא מאוהבת באף אחד

אני לא יודעת מה קורה איתי. הקציצות יצאו מלוחות מדי, העוגיות יצאו מתוקות מדי והחמוצים – לא חריפים. פעם כשהייתי מבשלת הכל היה יוצא בול, גם על הפעם הראשונה. עכשיו הטעמים לא מאוזנים.

Call off the search for your soul

ככל שאני יותר חיה – אני יותר מתה. יצאתי והשתכרתי כמעט כל ערב ונשפכתי עליהן באופן לא מותאם. אחכ התעוררתי עם חרטה, למה סיפרתי על זה ולמה שיתפתי, התרגלתי ממש שהכל בחוץ, התרגלתי להיות עירומה. אני כבר מתפשטת בכל הזדמנות, זונת שיתופים.
הוא נעלב שהעזתי להגיד שהפלירט המוקדם שלו נחווה אצלי כלא אמיתי, ועשה סצנה שלמה. מזל שלא נפגשנו בסוף. איכשהו ידעתי מההתחלה שתהיה אתו דרמה, אבל רציתי שיעשה לי קצת רע, לגמרי מודה. משהו בלריב בעוצמות היה מרגש נורא, זה היה כזה נחמד בתוך השממה. הקודם גם יצר דרמה סביב כלום וכולם חונקים לי. אני באמת תוהה על החלקים שלי, אולי אני קצת כלבה, אולי אני מדי ישירה. אחרי שסגננתי את הסטורי כמו איזו פרחה מצויה, צמאה ליחס ולאהבה, תסתכלוו עליי מתחבאת, תראו אותי חיה. אז אחרי היא אמרה, תשמעי את חדה בלהבין ולאבחן ואז את מזהה נורא מוקדם, וריב שברגיל אמור להיות אחרי חודשיים את עושה לפני הפגישה. אמרתי לה על הקודם שאני צריכה ליישר אתו את ההדורים. אבל האמת, שאני נראה לי לא באמת רוצה, אני פשוט משועממת נורא. בשישי הכנתי אוכל כזה של בית של מאמות כאילו זה יגרום לי להרגיש. זה מתוך הגעגוע, הכמיהה בתוך החורף המדכדך הזה, בתוך הסייב ת׳ה דייט המכוער של גרושלי, מתוך דכדוך של מלא חיים, אבל לפחות זה חיות. אני נורא רוצה לחיות

רול אפ

אני הולכת לסדר הכל. אני מותחת את עצמי על הרפורמר. מותחת את הצלעות ומגלגלת את האגן. פותחת פה גדול אצלו. נמרטת אצלה ומבקשת לשמוע על התכניות לחתונה. פסיכו אמר לי שהוא שמח שלא ויתרתי ושבאתי ושזה בסדר לפעמים פשוט להקיא הכל באופן לא מסודר. בכל זאת התנצלתי. אני מכירה את זה מהצד שלך, אז סליחה. הוא גייס את הקול הכי מרגיע שיש לו ואמר יש לך מקום. ואמרתי אוקיי.
כל החרדות שלי עולות לי לפעמים ואני ממש מרגישה מאבקים פנימיים בין להילחץ ולהידרך ולהדוף ולהימנע לבין לנסות בכל הכח לשחרר ולהירגע. הזיה.
אבל הנה אני עושה בשבילי. יוצאת מעצמי עם חברה ושותה. אני גם מיכל הכלה. משלמת על הפופקורן ואוכלת סרט על חשבון המדינה. יש משהו ממכר בלא להיות בעצמי אלא באחרים, ולהזנות את כל הצרות שלי עבור אחרים. בינג׳ הכלה של אחרים, ומתרוקנת כדי לא לקבל מענה, אלא כדי להרגיש ריקה.

אסוס

מה שקורה מאחוריי אני לא יודעת. קצת מודעת, אבל אין לי על זה שליטה. אז אני יכולה לשחרר; אנשים מגעילים, ישבן מאסיבי, מרפקים מזדקנים, לשון הרע.

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל