פאול ברטולד

אין לי איך ולאן לברוח ואני ממש צריכה. אני לא רוצה יותר להתחפר ולחפור בעצמי, אני רעבה ושבעה. באתי אליו אחרי שנה, החיוך שלו כבר לא היה בזום אין, והנעליים שלו נקשו על הרצפה. אני לא רוצה להרגיש את אי הנוחות בתוך החלל הזה שלך, ולא רוצה לכוון לדופן ולהחליף שוב טמפון כשאתה מחכה בחוץ שאלך ולמטופל הבא. אני לא רוצה בכלל לחפור בעצמי ואת כל המבוכה, אמרת שטיפול צריך להיות קצת לא נוח. אז לא נוח לי ואני לא נשארת. מספיקה לי כל האינוחות שלי בחיים שלי כרגע. תודה

לופיים

כיום, כשאני כבר לא שם, כשאף אחד כבר לא מגדיר לי, וכשאני מגדירה, מחדירה ומשקה עד נגירה, אני יודעת להגיד.
שיח היסמין למטה על הרחוב הרגיע אותי. כמה סודות הוא שמע, כמה בכיות הוא ראה.
הפילודנדרון למעלה בכניסה לקח לי את האוויר. כל השורשים הכעורים שלו בחוץ, חשופים, והגזע מכוסה פטמות ענקיות, והפרחים הפאליים. וכמה שהוא בלט לעומת הריק. איזה צרחות ואיזה מראות.
תמיד אני אזכור לו את ההשוואה, מה הוא שתל והצליח, ומה היא שתלה. כיום אני יודעת להגיד, זה היה עניין של אור וצל, עניין של מפנה.

הייתי עוקרת איתי משם את שיח היסמין ואת הפרחים שלו שהייתי תולשת ואת הריח שלו ואת העובדה שלמרות שנזנח הוא פרח. ולמרות שהתעללתי בו הוא פרח. ואת כל מה שהוא ראה הייתי מייבשת ומכינה תה מר.

דורקהיים

בוקר חג נפתח בסלט שחתכתי עכשיו וכוס מוגזמת של גוורץ. אני לא צריכה אף אחד. יש לי אמנות שתליתי, וספרים שסידרתי להתפתות ונטפליקס גם. עדיף להתבודד מאשר להיחנק. הלוואי ויכולתי להרגיש שם נעים, הלוואי ויכולתי להיות חופשיה, הלוואי והיו מקבלים אותי באמת, ולא רק לכאורה.

חלמתי על אבא. אני חושבת שאני מבינה איך הוא מרגיש. כל רמז לסימביוזה או להשתלטות יוביל לבריחה. הוא בטוח היה יודע להגות את זה. אני כל הזמן מתגעגעת לחוסר שלו ומחפשת אותו בגברים אחרים. לאחרונה אף אחד לא מנחם בכלל, ואף אחד גם לא מסעיר. ואני מפחדת לצאת משוגעת, אז כולם מקבלים את הגרסא המודעת והמאוזנת שלי. שעמום מוות.

מטופלת טפילה

אני חושבת שמגיע לי חיבוק ממך כשאני מגיעה. אני חושבת שאני הכי טובה שלך, אתה רואה אותי מתקדמת ומספרת ונחשפת ומגלה לך כמעט הכל. גדלתי מאד בזכותך. ולפעמים אני רואה עליך שאני באמת מצחיקה אותך. וגם אתה אולי גדל, עובר לקליניקה חדשה ומתמקצע עליי. איך אני, אני פרויקט מעניין? אתה נותן אותי לפעמים כדוגמא? אני רוצה להיות מפורסמת אצל הסטודנטיות שלך. אבל באמת, אני חושבת שמגיע לי חיבוק כשאני מגיעה.

צא לי מהראש

אתה לא מעסיק אותי בכלל אבל לפעמים אני חושבת כמה ציפיות לא מודעות ולא מודות שמתי עליך בזמן קצר ואיך קצת התרגשתי ממך. אפילו אהבתי שאת הצ’יפס שלא אכלתי גמרת ובעיקר את ההמבורגר הנגוס שלי. אני כן לפעמים חושבת על השפם ועל העיניים שלך. לפעמים מתפלאות, לפעמים צוחקות, לפעמים ציניות ומגחכות, ובסוף קודרות ומרוחקות. לא רוצה להתעסק בך בכלל.

אאוטסיידרית או מורדת

ברחתי ממך עד אליי ולא מצאתי כלום? לא יודעת איך דתיים לשעבר אחרים הרגישו שם. אני הרגשתי צריבה והזדהות וחרדה שהנה אני חוזרת בתשובה. גם האולם וגם האדם הזכירו לי את הילדות. ישבתי שם ובהתחלה הרגשתי את זה בכל חלק בגוף, אבל באופן מודע דחיתי את הוייבים, ובחרתי מה. ההתלהבות הבני עקיבית, הנדושות, הכל היה אנושי מאד ויומרני מאד ומתוק ומעורר חמלה, ומוכר אבל זר. וסוחף אם מסכימים להתבטל ולחבור להיבלע.
היו רגעים של ניכור משוגע, רואה את כולם מצייתים וצוחקת על ריצוי עם חברה. באנו לשמוע מוזיקה בלייב ולפרגן לאמן. והוא רק מנסה להפעיל, מבקש עכשיו תרגישו. היינו צריכות ללכת לברי.
הקבוצה הראשונה שלי מעסיקה אותי. אני יכולה להפנים ולשחק את הדמות, יכולה לבחון באמת מה אני רוצה, יכולה לעמוד בפני עצמי ולא כתגובה. אני כבר הפנמתי כל כך הרבה שזה כבר לא בהכרח אני, או הם. אני לא יודעת לגבי החג, אני רוצה באמצע, אני לא רוצה לוותר על הכל, אבל אני טעונה. אפילו ההסתלבטות המצחיקה בקבוצה, ממש צרבה.

טראומה עקיפה

לפעמים אני לא אוהבת את העבודה שלי. לפעמים האנשים קשים והסיפורים שלהם קשים ולי קשה. ואז אני חושבת, מה היה לי רע להכין לאנשים קפה עם לבבות מוקצפים ולהגיש עם סקרנות לשמוע עליהם עוד. ולא להעמיק באמת אף פעם, אבל כן לחייך בנימוס לכולם ואת חלקם לזכור בשם. כל המצוקות אז היו רק שלי.
לפעמים אני מרגישה את העומס בשכמות, ואת הישיבה הממושכת בתחת, ואת המועקה בלב. ואני מרגישה איך העבודה שלי אולי (אולי) יפה אבל גם איך אני מתכערת מצער ומכאב.

מטומטם

לא משנה כמה היה ואיזה מבע ממכר נעצת בי כשחפרת בי עם האצבעות תעלה לשחרור מהגדרה. אני לא מפסיקה להיזכר דווקא באיזו מחווה, כשהיית אצלי, ואנחנו אחרי, אתה במטבח הקטן שלי, ואני כבר משכתי עלי טרנינג אפור וגופיה לבנה ואתה מסתכל עליי עם העיניים האלה שלך וקורא לי אליך לחיבוק. הרגשתי ממש רצויה. בא לי שוב כזאת אינטימיות. חבל שחרבת הכל בגלל חרדה.
אתה רוצה שאף אחד לא יגיד לך, שאף אחת לא תחזיק אותך. אבל מטומטם, לא נחנקת ממני, נחנקת מהאוויר

מסיבת כתה

התאספנו בחדר שותפות של אחת מאיתנו. הזמנו המבורגרים כשרים ועשינו מסיבת כיתה. אחת סיפרה על בחור שיצאה איתו ועל אמירות חצופות וגישה כללית שלו שהיתה חודרנית ולא נעימה. הוא פלרטט איתה בדרך מטופשת, והיה קצת אהבל, אבל הופתעתי מעוצמת התגובה. נשארתי עד הסוף ועד השיחות המסמיקות על זוגיות ומדריכות כלות ועל מין ומשיכה. הרגשתי בת 16 שוב ושאני צריכה להסתיר בחצאית שאני לא בתולה.
חמודות מתוקות, לא סיפרתי על האהבל האחרון שלא רציתי בכלל וששרטתי אותו בצד מהחזה עד האגן, שאמר לי תירקי לי על הזין ורצה שאחנק עליו ושלא רציתי בכלל ושגמגם לי כשהייתי קצת קרובה ולגמרי זרק אותי מהתנופה והרס לי את הגמירה. לא רציתי אותו בכלל אבל נעלבתי שהוא נעלם ביחד איתי. איפה אתן ואיפה אני.

בנזוגלי

ראיתי שנפרדתם. מקווה שזה אתה ממנה. למרות שאולי גם לא. היא ממש יפה, וזה מוזר לי להיות איתה באותה קטגוריה, האקסיות שלך. אני מתגעגעת לרקוד אתך כמו שהיינו, מתגעגעת לשכב על הבטן ופתאם להרגיש אותך אוכל אותי. מתגעגעת אליך, לכל הצחוקים ולכינויי החיבה, מתגעגעת אפילו למריבות המרובות הרעות. מתגעגעת לשנוא אותך. מתגעגעת לחיבוקים הכי גדולים וחמים ואוהבים שהיו לי בחיים. מתגעגעת אליך בבוקר במיטה אוסף עוטף אותי לתוכך וממיס לאט את החרדה. מתגעגעת לכעס שלך אפילו ולפתיל הקצר ולמבוכה, לחוסר הבנה. מתגעגעת להימחק ולהרס העצמי שלנו המשותף ולאיך שזרקנו את עצמנו ואת מה שבינינו לפח.
לא מתגעגעת לאנשים האחרים שהיו סביבך, לא ממש מתגעגעת למשפחה שלך וגם לא לחברים. אולי מבין שנינו אני הייתי הנורה המהבהבת האדומה, אולי אני הייתי האלימה, אולי אני הייתי הרעה