ללא זיכרון ללא תשוקה וללא הבנה

הוא אמר לי שאני כבר ידעתי מה יהיה בפגישה, איך היא תראה. הוא הראה לי שאני יודעת כבר גם במקומות אחרים. הוא הציע שפשוט אבוא, ונהיה שני אנשים ונחשוב ונהיה ומה שיעלה יעלה.
ואני רוצה לזכור את זה, לנקות את עצמי מהידיעה הזאת, מהציפיות ופשוט להיות קצת יותר נוכחת בהווה

נחמן

אני לא חושבת שהוא מבין כמה מנחמת המחווה וכמה זה מחמם את הלב והקיבה. הוא אמר לי, חשבתי עלייך, תראי, הכנתי את זה אתמול, שמתי לך ישר בקופסאות. כשאני מוחה לו שאני משמינה בגללו, הוא מבטל באוויר עם היד ואומר לי ״עזבי״, וממשיך לפרט לי מה הוא בישל ושם. את הקופסאות אני לפעמים מחזירה. לתת בחזרה הוא לא מאפשר, כי אני טרפה. היום שאלתי אותו אם הוא רוצה מיץ, כי זה כשר, זה הצחיק אותו והוא נתן לי נשיקה על הראש. לפעמים הוא קורא לי חיים שלי ועיניים שלי ונשמה, ופעם אמר לי איזו יפה. והוא מספר מה שלומו ועל הבריאות ויש לנו כאלה שיחות, בעיקר חולין. היו גם כמה שיחות משמעותיות, הוא גם סיפר על עלילותיו וקשריו עם נשים. הקשבתי ואמרתי וצחקנו אבל זה הרגיש קצת לא מותאם והרגשתי לא נעים. אבל זה היה מזמן, בשלג. והיה את הערב ההוא שחזרתי מטיול של כמה ימים והיה קפוא והוא ראה אותי במעלית, ומיד הביא לי מרק. אני לא חושבת שהוא יודע, אולי הוא כן מבין, כמה שזה מחמם לי את הלב ואת הלבד לפעמים.

מישל

אני זורקת את הרשת ויעלה מה יעלה. זה לא בדיוק משנה, אם זה לא בול אז זה הכל די דומה. אם אני לא מקבלת את הדיוק שאני צריכה, אם כולם כמעט, אז לא יותר טוב לא כלום, אלא קצת ועוד קצת. כדי למחוק את ההד שהוא השאיר לי בגוף, צריכה קול אחר. אני משחקת לא נעלבת, אבל אחר-כך יש מן מחנק שהייתי מטומטמת.
אני שומעת את מישל של הביטלס ונהיית מרוגשת, נזכרת באבא שלי, שר ומסביר לי את השיר. הגבות שלו מתרוממות.
יש מספיק מלחמה ומספיק אסונות מסביב שמזכירים לי לחיות. אז אני חיה ממש והורגת אותי. פסיכו אמר שיש מילים שאני מעלה שהוא חייב לסמן, שמהבהבים סכנה, ביניהן לתקן

כפתור

אחד חד אבל חרד מדי ולא בטוח, ניסה לעבור את הגבולות. אחר יפה ממש ואבוד ממש, הזיע לי על הספה ולקח אותי מעבר לגבולות. הפתיע אותי בנשיקה ואז חיבק והתנצל. אמרתי לו לא לגנוב ממני יותר, ובהמשך הוא בעצם המשיך. שלישי זה האקדמאי שעדיין משפיל את עצמו לגמרי שניפגש ואני מחזירה ומשחקת. למרות כל אלה ובגלל כל אלה, עדיין אין לי על מי להניח את הראש באמת ולהירגע, אין את מי לשתף בחרדות ובאיך באמת עבר היום שלי ואין מי שיסגור לי בבוקר את השמלה. כל הדרך לעבודה נסעתי עם הכפתור המקולל הזה משוחרר ורק במשרד חברה כפתרה.
להתערסל בדפוסים, יש להתנחם בזה ויש להיחרד. זו התמכרות שכרגע פעילה, יש לחזור להשתמש ויש להיות ערנית מדי להשלכות ולמחירים, ולחרב בכל זאת את המציאות ולנסות את התודעה. אני במלכוד זוועה.

רפנזל

אני מניחה שאני לא מצליחה לכתוב על זה, כי אני מובכת. מי שיודע מה היה שם באמת, לא יעודכן עדיין שחזרת ופנית, הרסת לי את הריכוז בעבודה ונמרחת עליי מילולית ושפכת סופרלטיבים. בוקר אחרי אני מרשה לעצמי להתגעגע אליך נצמד אליי מאחור ומנשק אותי בעורף ובצוואר, כמו שהיית.
זה לא הגיוני בכלל איך הזדקפתי ואיך הרגשתי אחרת כשיצאתי מהמשרד, כלכך הרבה מילים יפות בלי כיסוי וכפיצוי. אני יודעת ועדיין אני מטומטמת. אני יושבת על החומות שלי, ומשקיפה עליך מטפס. משחקת בניסיונות שלך, ואתה משחק בחזרה, איך אני מוכנה לזרוק עליך ולהצליף בך עם צמה. ואיך אתה נהנה

לחזור

לחזור אליך הרגיע אותי. שאלת מה יעזור, ולא הצלחתי לענות רק בכיתי מלא. יצאתי בהרגשה שחיבקת אותי בכל מקרה
כשאמרת רק תבואי ונסדר את זה.

ואהבתי שהיית ציני נורא, משהו בהגזמה, וגם שחייכת וחשבת והמבט שלך טייל לתוך הראש שלך

הקרינג׳

הקרינג׳ הגיע אליי. פסיכו אמר פעם, בהקשר של כהן, על המתח המיני שהרגשתי שהוא בטח הרגיש את זה גם. העברתי הלאה את הבשורה ועכשיו אני וגם החברה מייחסות את זה מלא ובטח נוטות לטעות. אבל ההוא מהלימודים, אחרי שלוש שנים, פנה אליי אחרי שמעולם לא החלפנו מילה, פתאם הוא שלח הצעת חברות, וגם חרטט שזה היה בטעות (בהמשך הוא חצי הודה). אם לא הייתי רואה ישר דרכו את כל הנוירוזה הזאת, הייתי מעיפה אותו. אני לא יודעת להסביר את זה, הוא גא ושחצן ומתגונן ואינטנס, ולא מחובר, וחסר הומור עצמי והוא גם לא הטעם שלי בכלל. למה אני ממשיכה? אולי אני מזהה שם את עצמי.

מה כבר קרה

הוא אמר לי בסוף כשהוא קם, יש לך עדיין לב. בפגישה הוא דמע מלא, בלי לבכות, בלי להשמיע שום קול. והיה שבריר שניה שהרגשתי גם בזווית העין שלי. הוא לא רצה את הטישו הזקוף שלי, הוא הוציא מהכיס את המקומט שלו.

בערב מישהו אחר התיז עליי מהבוץ שלו, תפסתי את זה באוויר והוא השטיח את זה והיתמם. השתמשתי בזה אח״כ כדוגמא, והוא עקץ. אני יודעת שזה לא שלי, אבל זה עדיין שורף. אני צריכה לעשות הפרדות ואני צריכה לעבד מלא העברות נגדיות שקורות. אבל אין לי זמן ומקום ואנרגיות. ואז אני נחנקת בבוקר עם הקפה על הספה, וחושבת לעצמי, אבל מה כבר קרה

פאול ברטולד

אין לי איך ולאן לברוח ואני ממש צריכה. אני לא רוצה יותר להתחפר ולחפור בעצמי, אני רעבה ושבעה. באתי אליו אחרי שנה, החיוך שלו כבר לא היה בזום אין, והנעליים שלו נקשו על הרצפה. אני לא רוצה להרגיש את אי הנוחות בתוך החלל הזה שלך, ולא רוצה לכוון לדופן ולהחליף שוב טמפון כשאתה מחכה בחוץ שאלך ולמטופל הבא. אני לא רוצה בכלל לחפור בעצמי ואת כל המבוכה, אמרת שטיפול צריך להיות קצת לא נוח. אז לא נוח לי ואני לא נשארת. מספיקה לי כל האינוחות שלי בחיים שלי כרגע. תודה

לופיים

כיום, כשאני כבר לא שם, כשאף אחד כבר לא מגדיר לי, וכשאני מגדירה, מחדירה ומשקה עד נגירה, אני יודעת להגיד.
שיח היסמין למטה על הרחוב הרגיע אותי. כמה סודות הוא שמע, כמה בכיות הוא ראה.
הפילודנדרון למעלה בכניסה לקח לי את האוויר. כל השורשים הכעורים שלו בחוץ, חשופים, והגזע מכוסה פטמות ענקיות, והפרחים הפאליים. וכמה שהוא בלט לעומת הריק. איזה צרחות ואיזה מראות.
תמיד אני אזכור לו את ההשוואה, מה הוא שתל והצליח, ומה היא שתלה. כיום אני יודעת להגיד, זה היה עניין של אור וצל, עניין של מפנה.

הייתי עוקרת איתי משם את שיח היסמין ואת הפרחים שלו שהייתי תולשת ואת הריח שלו ואת העובדה שלמרות שנזנח הוא פרח. ולמרות שהתעללתי בו הוא פרח. ואת כל מה שהוא ראה הייתי מייבשת ומכינה תה מר.