התבצרתי

התבצרתי בסוף. והאוטוקורט רצה לומר התבגרתי, אבל כנראה שלא. צריכה להסביר גם לעצמי אבל אני רוצה להמנע גם מעצמי. היא אמרה שאמא שלה ממשיכה לשאול למה אני לא באה בשישי כשאני אצלה, והיא סיפרה איך הסבירה לה שאני נמנעת מלהגיע למקום שאני חושבת שאולי לא ארגיש בו לגמרי בנח, ונתנה כדוגמא גם את החגים בהקשר המשפחתי שלי. התלבטתי וחשבתי להחליט אחרת השנה, אבל אני נעצרת ונחנקת. אני ממש לא רוצה, זה נתפס כמשהו שיאיים לי על החופש וזה בטח לא התבגרות אלא ילדותי, אבל אני לא יכולה אחרת.
אולי זה יזכיר לי מאיפה באתי ואיך יצאתי ויחדד את השונות שלי מדי, ויאלץ אותי להנכיח ולהרגיש את זה גם מולם, אולי זה ינכיח לי את הסטטוס האישי, יחדד את הבדידות בהיבט הזה לצד ההיבט הדתי. אולי זה יסמן בעיניהם או בעיניי או במחשבה שלי לגבי המחשבה שלהם את הכישלונות שלי. השתקפויות שאני לא רוצה כרגע לראות בעיניים של אחרים. אולי תחושת אי הקבלה מדי גדולה, והיא פנימית ואני לא מוכנה שאף אחד ינסה לטשטש את זה, אז אני מבססת אותה גם במציאות החיצונית, שהפנים יהלום את החוץ. אתה זוכר איך קנית לי עגילי יהלומים לראש השנה פעם, בסוף שלנו. אחד כבר אבד והיום אתה כבר מאורס לאחרת.

סופ״שק

לא עצרתי באופן מלאכותי להרגיש, אולי אני מצליחה לחוות יותר בכאן ועכשיו. עמדנו בגלים ונשרפנו בכתפיים, וצחקנו מלא ודיברנו המון. חזרתי הביתה לצחיחות הזאת לחה ומלוחה, הסתכלתי במראה, בלי שום איפור וצרובת חמה. הרגשתי רגועה. אולי כשאני חווה את עצמי דרך אחרים, כמו הרופא שבא אליי כל הדרך, והמבוגר הלא מחוסן, והויקינג המתוח בעבודה, אולי אני מרגישה אהבה, אני לוקחת אותה אליי ומצליחה להתמלא. אולי זה יותר הגיוני וטבעי ובריא משאני חושבת על זה. אולי העמדה שלי לא כזו נדפת ונובלת כמו שהיא אמרה, מחזירה לי בבואה מבועתת. אני חושבת שאולי זה חלק שלה. אולי דווקא זו האמירה שאני צריכה לסנן.

הוא חושף משהו מאד שלו על עצמו, ולמרות שגם פעם שעברה הייתה פתיחות ממש גדולה, ושיחות על טיפול ותכנים ושריטות וסרטים, אני מופתעת שהוא מודה במשהו כזה, ואני משתפת אותה שאני גם מזדהה. והקרבה גדלה. ואני זורקת באקראי (ומתחרטת שהעליתי את זה ולא המשכתי בהשתקה והדחקה) שלא ברורה הסיבה למה זה לא עבד בינינו פעם שעברה. מתוך כל הדברים שאמרתי הוא תפס את זה וענה ונתן סיבה חיצונית ומפתיעה. ועברה בי רגע מחשבה שאולי משהו קורה פה.
זה כמו כשישבנו עם שיער רטוב מהים, על החוף מתחת לסככה על הכסאות שלה, והמשכנו לקשקש, והיא אמרה ״למה אתם לא ביחד?״, מזמן הנחתי לדבר הזה, ודווקא היא הסופראגו שלי עוררה את זה שוב. אז בשבת בבריזה ובחשכה במרפסת שלי הוא גישש אם גם לי נעים איתו, מעבר למיניות. והוא לקח ממני את התפקיד הזה להחזיק את החלק המיני והרים לי מלא. שיתפתי אותו שאני מרגישה איתו ממש בנח. ושבניגוד לניסיונות קודמים לקשרים חבריים ומיניים עם אחרים, זה ממש עובד לי איתו. עכשיו כשאני כותבת אני יודעת, אני צריכה להיזהר, אני לא רוצה להחליק לשום מקום אחר. לא לבד, לא בלי הגנה וסיכוך והכנה.
כמו עם הויקינג שאני לא חושבת להתחיל משהו במקומו. אם מישהו בעניין, שיבנה את זה, ובהמשך שיגש בבקשה ושיגיש בקשה.

סתומה

נזכרתי בכהן לאחרונה, וכנראה שזה בגלל המתיחות המינית החדשה. רק שעכשיו אני לא עובדת בבר של מסעדה, אז הוא מפלרטט איתי ואני מסמיקה אליו בחזרה והיה גם הבזק של מחשבה מינית, שמיד הזזתי. זה התחיל במכנסיים שהוא אהב והוא הולך ומתחזק וזה הולך ונבנה. ומסתבר שיש לנו הרבה במשותף. הסופר אגו שלי אמרה שכאילו עוד בעבודה, הוא רואה אותך במיטבך, וזה נכון. והוא הרים בכמה היבטים וזה כזה נעים. אחרי שהשבעתי את הקו שלי כמה פעמים, הוא אמר שזה ברור שהוא שם עליי עין ושהוא בטח מתבייש להציע ושהוא יגשש בשבילי כמה עובדות. האיש הזה יכול לדובב גם את אלוהים.
מה שהכי מדהים זה איך יש תקופות של שממה ושעמום ושיממון, ואיך יש תקופות מרימות, ואיך הערך העצמי שלי בעיניי שלי מושפע בקלות. אם מישהו מספיק חמוד מרים לי, הוא זוקף לזכותי את השדרה. אפילו הצלוליט בתחת נראה כמו חיוך וגומות.
עדיין אני תוהה, מתחת לפלורוסנט הזה ובאווירה הרכה והאסרטיבית של התפקיד, אני איכשהו נראית לו חמודה. האם הוא גם יחבב אותי והאם אני, מתחת לכל הטיוח הזה.
והוא עצמו כל פעם מגלה על עצמו עוד איזו עובדה מרשימה, אני נהיית חשדנית, לא לגמרי מאמינה. זה לא בהכרח אינטואיציות, אני שרוטה מהעבודה. אני מזכירה לי שזה טוב, טפו טפו טפו, בלי עין הרע. אחרי שזרקתי את העיקר, אני נשארת עם השאריות התפלות, הטקסים הקטנים, המזל והקארמה. מתחילה בימין ומסיימת בימין.

פסיכו מתרגל איתי עזיבה. התקלפתי לקלישאה בפגישה האחרונה. והוא אמר שזה מלכוד 22 טיפול בחרדת נטישה. העניין הוא שכשמניחים למזמוז הזה עם ההחלטה, אני נינוחה ואומרת דברים מטופשים ואני רק רוצה להמשיך אצלו עד הפרישה. והוא גם יפה ברמות האידיוט הזה. אני הכי אוהבת שהוא קצת חושש או מובך והוא בולע מים והפנים שלו רציניות. אנה או שיט. איך העזתי להכחיש כל רמז למיניות בחדר והנה אני עכשיו הופלסלי דבואוטד. ואיך העזתי לומר שיש לי משאלה שהוא עסוק בי יותר מרק בטיפול, איך זרקתי את זה וברחתי. איזה סתומה.

בעמוקים

אני רוצה לעשות לעצמי כזו רשימת מטלות לנפש, כזה באקט ליסט. כי לא עשיתי חצי מהדברים הנכונים, ובשנים האחרונות אני בתיקונים. תיקונים של עצמי, מול עצמי, ומול אחרים, ואיך אני מתנהלת בקשרים. בודקת (לפעמים באובסס) שדרים ודפוסים. אני מפצה את עצמי, אני טובלת בבריכה, היא מראה לי איך חותרים ואני נמתחת וצפה ומרפה ושוחה. חוזרת הביתה תולה בגד ים בריח של כלורין. הריח הזה היה מזוהה לי פעם עם מושגים הזויים וכל-כך רחוקים.
הוא אמר על החוויה הפנימית, שאולי כדאי שהיא תהיה במוקד, כי שוב לקחתי לקונקרטי ולחיצוני גם. רציתי שזה ייעלם. אני יודעת שלפעמים אני עושה דווקא, או עוצמת עיניים ושמה זין. אבל ההדחקה הזו על חשבוני. אז הנה אני, מוכנה לבדוק, שואפת לעשות את זה באופן בריא, שואפת לחשוב על זה מתוכי ולא להתבטל בגלל אחרים. איך לעשות שהתחת שלי יפסיק לעשות כאלה גלים, איך להפסיק להתאבסס על שדרים. איך להרגיש נח בעור הרגיש שלי.
איך לצלול ואיך לשחות בלי מאמצים. איך לצוף ולא להיאבק, איך להרגיש בטוחה להתמסר בעמוקים.

בלבול השפות

טרקתי את הדלת ואני לא יודעת אם אני רוצה לחזור ואיך. אני לא יודעת מה אני רוצה לומר. שלוש שנים וחצי. איך הופתעתי מזה שקיבלתי את כל הגיבוי שהייתי צריכה בעבודה, ודווקא אתה הפכת את זה על הראש שלי עם גישה דינאמית ומאד לא קורקטית. ואיך הרגשתי שאתה הורג אותי ואת כל מה שבנינו לאורך כל התקופה הזאת.

אולי אתה כזה נוקשה כלפיי כי אתה מרגיש אליי משהו? מרגישה שזה מגוחך בכלל להעלות כזאת השערה. אבל אולי זו שוב המחיקה. אולי מה שאמרת על הזום, שאתה מרגיש איך אתה מפצה על הריחוק הוא בגלל שגם מאחורי מסך לא יכולה לאיים עליך עם שמלות שקצרות מדי לטעמך ועם שדרים מיניים לא מודעים. תפסת ממני ממילא ארבע אמות בקליניקה החדשה. אבל בטח אתה זה שאוסף את הפח בסוף יום עבודה וכן, זה היה חודרני זה הרגיש חדירה לדעת שתראה את העטיפות של המוצרים ההיגייניים שלי. ואולי גם תשמע.
הפיצול הכי מתחדד ונוכח כשאני מרגישה שאין מפה המשך הגיוני, זה או לחתוך ולהשחיר אותך. או ל

שד רע

הוא אמר שזה קיים בינינו. לא יכולתי להכיל את זה, הרגשתי שהוא הורס אותנו, שהוא הרוס עכשיו בשבילי. כנראה שזה בדיוק הדבר, הוא אמר שאני מאד דינאמית אבל כשזה מגיע למיניות זה מאיים ואני מוחקת, ושזה ניתוק ודיסוציאציה.
אולי אני צריכה להגיד לו, שאולי אלה רק פיצולים ולא ניתוקים, כי קראתי לעצמי אנה או שיט וזה לא רק התפקידים. גם שלא בפניו, אבל כן עם חברים בחיים שלי, אני קוראת לו בצחוק המאהב. גם שחלמתי עליו לא מזמן וזה לא היה מיני בכלל אבל זה כן אולי היה קצת חלום מאוהב או אינטימי. ושאם אני רגע כנה מדי, אז פעם שעברה כשבאתי עם השמלה שלעולם תשא אות קלון וקונוטציות של מיניות ושל אשמה, אחרי שיצאתי ממנו דמיינתי לרגע איך אני יורדת לו, וזה לא קרה קודם אף פעם. ואולי הייתה מיניות שמחקתי או הדחקתי. או פיצלתי.
אבל עכשיו הכל הרוס.

סעיף נפשי

כשאני מצליחה להסתכל מבחוץ, זה קצת כמו מטריקס. אבל כן עם סינתטיקס ואוכל מוגזם. אם זה פודקאסט או ספר, או הארה באמצע החיים, זה מרגיש לי מפכח ונעים. אני צריכה להאכיל את הנפש שלי יותר.אני יכולה לייצר ויש לי הרבה יותר כוחות משאני מבינה. אני רוצה את תחושת האומינפוטנטיות הנקייה. לא לצמצם כלום, לא לקחת על עצמי העברות ותסביכים, לא להישאב, להאמין בדברים הנכונים. הפרדתי בין הדברים, ביני לבין אחרים. אני רוצה יותר בבירור את החלקים המתרכבים והנרקבים. אני מייצרת רוח אחרת, אני נדרשת במדרשה של תורת אמת אישית, פוסט-מודרנית עצמית ופוסט משברית אנושית ותוך טיפולית רגשית. הוא חוזר על נושא התלות, הוא לא מבין שזה טופיק שאין לו בו סיי, ואני חושבת את זה בכוונה באנגלית כי לגמרי יש לו וזה פרדוקס, כי אני תלויה עליו הפוכה, וכי קל יותר לשקר בשפה אחרת, לא זרה. גם אם היא של אבא. רוב הסודות הרי התחילו בגללו, אז זה דווקא מסתדר. זה מסתדר להיתלות כל עוד אפשר להגיד את זה ולשנוא ולאהוב את זה.
זה סעיף נפשי, ומהלך טיפולי, וזרם תודעתי מחורטט אך רוחני. זה הכי הרבה רוח פנימית שהרגשתי. לאחרונה זה רק דואינג משוגע כדי להרגיש את עצמי. כשאני אקרא את זה מאוחר יותר אני בטח אדע שזהו, השתגעתי

חתירה

הם לא מפסיקים להופיע, במציאות החיצונית או שלי הפנימית. ואולי אני מייצרת את הרוטציות האלה, כל פעם מישהו אחר. אולי אני לא מספיק חותכת, חוסמת, סוגרת, נאטמת בפניהם. אולי אני נחמדה מדי, משאירה פתחים ללא סגורים ופרצות לגנבים, שיבואו יגנבו לי את החיים. בואו תחדרו לי למרחב. בואו תאנסו לי את החופש. בואו תגמרו לי על האוויר. הם לא מפסיקים לצוץ, וזה לא נותן מנוחה. זה לא מחמיא כמו שזה מאיים להשאיר אותי באותו המקום, באותה העמדה. אז אני מחפשת עניינים, מתאבססת על עשייה. אני מסדרת לעצמי ימים צפופים באירועים וחברים ועבודה. מתארגנת על בריחה צלולה ובריאה. אני לא צריכה אף אחד, אני לבד. אני גם כן מנסה לא לברוח ברגע שמישהו חדש מתקרב, אבל כמה אני יכולה להחזיק את החרדה השקטה הזאת המחרישה ששוב אגנב, אעלם ואבלע. הפעם אני אני, ולא אטבע

ביחס לאמש,

ההלימות שלו עדיין מהדהדות בי, אבל אני מנותקת מתנתקת נחנקת רגשית מהאיש הזה. אם החלטת לשחק בזה, אז גם תקחי אחריות. ואני דוחסת רגשות מסוכנים למטה. אני קלילה וזורמת והכל טוב. מה פתאם לאהוב

פיצול

בכל פעם שדיברתי איתה מאז שהוא נפטר הרגשתי את הגרון שלי חנוק. התרגשתי ממנה, היא דיברה בכזו פתיחות, היא כזו רגישה ונבונה. ראיתי את הלב שלה בחוץ פועם, והרגשתי אותי מגיבה חזרה.
אחרי כמה פעמים, כשסופסוף התגברתי על הבכי בגרון, דיברתי איתה והצלחתי להגיד לה שהיא מדהימה, אני כותבת את זה עכשיו ובוכה. יש בה משהו מיוחד ואמיתי ולצד זה מקסים ומבויש וחכם כל-כך ומיושב ורגוע. הזמנתי אותה לשבת אצלי, בזמן שאנחנו מחכות למטופל. קצת כתבתי והיא הייתה קצת בטלפון, ואז גם דיברנו. בסוף הפגישה היא אמרה לי שאני מקסימה, ולקחה אותי לחיבוק. היא אמרה את זה שוב ושוב. הכי התרגשתי בעולם כי זו היא שאמרה. והיא אמרה, אני חייבת למצוא לך.. הלוואי שהיא תמצא.

אני חייבת להיות קצת רעה לפעמים. אז הוא פנה אליי וסירבתי ואז הוא שאל אם לעשות מניפולציות, כאילו אם לנסות בכל זאת למרות שסירבתי. לא שטפתי אותו כמו שהייתי צריכה, אבל כן הייתי כלבה כמו שהגיע לו, ואמרתי על הפעם האחרונה, על הסקס הגרוע והחרא של שיחה. חסכתי עוד דברים. אני חושבת שאני לפעמים צריכה, פשוט כדי להרגיש טוב יותר, אולי אני נוקמת מתוך חוויות קדומות יותר. אבל אני גם אהבתי להיות אליו רעה. אולי גם מעייף להיות כל הזמן טובה, אז אם מישהו מתחיל לעקצץ לי, אני שורפת לו את הצורה.