רפנזל

אני מניחה שאני לא מצליחה לכתוב על זה, כי אני מובכת. מי שיודע מה היה שם באמת, לא יעודכן עדיין שחזרת ופנית, הרסת לי את הריכוז בעבודה ונמרחת עליי מילולית ושפכת סופרלטיבים. בוקר אחרי אני מרשה לעצמי להתגעגע אליך נצמד אליי מאחור ומנשק אותי בעורף ובצוואר, כמו שהיית.
זה לא הגיוני בכלל איך הזדקפתי ואיך הרגשתי אחרת כשיצאתי מהמשרד, כלכך הרבה מילים יפות בלי כיסוי וכפיצוי. אני יודעת ועדיין אני מטומטמת. אני יושבת על החומות שלי, ומשקיפה עליך מטפס. משחקת בניסיונות שלך, ואתה משחק בחזרה, איך אני מוכנה לזרוק עליך ולהצליף בך עם צמה. ואיך אתה נהנה

לחזור

לחזור אליך הרגיע אותי. שאלת מה יעזור, ולא הצלחתי לענות רק בכיתי מלא. יצאתי בהרגשה שחיבקת אותי בכל מקרה
כשאמרת רק תבואי ונסדר את זה.

ואהבתי שהיית ציני נורא, משהו בהגזמה, וגם שחייכת וחשבת והמבט שלך טייל לתוך הראש שלך

הקרינג׳

הקרינג׳ הגיע אליי. פסיכו אמר פעם, בהקשר של כהן, על המתח המיני שהרגשתי שהוא בטח הרגיש את זה גם. העברתי הלאה את הבשורה ועכשיו אני וגם החברה מייחסות את זה מלא ובטח נוטות לטעות. אבל ההוא מהלימודים, אחרי שלוש שנים, פנה אליי אחרי שמעולם לא החלפנו מילה, פתאם הוא שלח הצעת חברות, וגם חרטט שזה היה בטעות (בהמשך הוא חצי הודה). אם לא הייתי רואה ישר דרכו את כל הנוירוזה הזאת, הייתי מעיפה אותו. אני לא יודעת להסביר את זה, הוא גא ושחצן ומתגונן ואינטנס, ולא מחובר, וחסר הומור עצמי והוא גם לא הטעם שלי בכלל. למה אני ממשיכה? אולי אני מזהה שם את עצמי.

מה כבר קרה

הוא אמר לי בסוף כשהוא קם, יש לך עדיין לב. בפגישה הוא דמע מלא, בלי לבכות, בלי להשמיע שום קול. והיה שבריר שניה שהרגשתי גם בזווית העין שלי. הוא לא רצה את הטישו הזקוף שלי, הוא הוציא מהכיס את המקומט שלו.

בערב מישהו אחר התיז עליי מהבוץ שלו, תפסתי את זה באוויר והוא השטיח את זה והיתמם. השתמשתי בזה אח״כ כדוגמא, והוא עקץ. אני יודעת שזה לא שלי, אבל זה עדיין שורף. אני צריכה לעשות הפרדות ואני צריכה לעבד מלא העברות נגדיות שקורות. אבל אין לי זמן ומקום ואנרגיות. ואז אני נחנקת בבוקר עם הקפה על הספה, וחושבת לעצמי, אבל מה כבר קרה

פאול ברטולד

אין לי איך ולאן לברוח ואני ממש צריכה. אני לא רוצה יותר להתחפר ולחפור בעצמי, אני רעבה ושבעה. באתי אליו אחרי שנה, החיוך שלו כבר לא היה בזום אין, והנעליים שלו נקשו על הרצפה. אני לא רוצה להרגיש את אי הנוחות בתוך החלל הזה שלך, ולא רוצה לכוון לדופן ולהחליף שוב טמפון כשאתה מחכה בחוץ שאלך ולמטופל הבא. אני לא רוצה בכלל לחפור בעצמי ואת כל המבוכה, אמרת שטיפול צריך להיות קצת לא נוח. אז לא נוח לי ואני לא נשארת. מספיקה לי כל האינוחות שלי בחיים שלי כרגע. תודה

לופיים

כיום, כשאני כבר לא שם, כשאף אחד כבר לא מגדיר לי, וכשאני מגדירה, מחדירה ומשקה עד נגירה, אני יודעת להגיד.
שיח היסמין למטה על הרחוב הרגיע אותי. כמה סודות הוא שמע, כמה בכיות הוא ראה.
הפילודנדרון למעלה בכניסה לקח לי את האוויר. כל השורשים הכעורים שלו בחוץ, חשופים, והגזע מכוסה פטמות ענקיות, והפרחים הפאליים. וכמה שהוא בלט לעומת הריק. איזה צרחות ואיזה מראות.
תמיד אני אזכור לו את ההשוואה, מה הוא שתל והצליח, ומה היא שתלה. כיום אני יודעת להגיד, זה היה עניין של אור וצל, עניין של מפנה.

הייתי עוקרת איתי משם את שיח היסמין ואת הפרחים שלו שהייתי תולשת ואת הריח שלו ואת העובדה שלמרות שנזנח הוא פרח. ולמרות שהתעללתי בו הוא פרח. ואת כל מה שהוא ראה הייתי מייבשת ומכינה תה מר.

דורקהיים

בוקר חג נפתח בסלט שחתכתי עכשיו וכוס מוגזמת של גוורץ. אני לא צריכה אף אחד. יש לי אמנות שתליתי, וספרים שסידרתי להתפתות ונטפליקס גם. עדיף להתבודד מאשר להיחנק. הלוואי ויכולתי להרגיש שם נעים, הלוואי ויכולתי להיות חופשיה, הלוואי והיו מקבלים אותי באמת, ולא רק לכאורה.

חלמתי על אבא. אני חושבת שאני מבינה איך הוא מרגיש. כל רמז לסימביוזה או להשתלטות יוביל לבריחה. הוא בטוח היה יודע להגות את זה. אני כל הזמן מתגעגעת לחוסר שלו ומחפשת אותו בגברים אחרים. לאחרונה אף אחד לא מנחם בכלל, ואף אחד גם לא מסעיר. ואני מפחדת לצאת משוגעת, אז כולם מקבלים את הגרסא המודעת והמאוזנת שלי. שעמום מוות.

מטופלת טפילה

אני חושבת שמגיע לי חיבוק ממך כשאני מגיעה. אני חושבת שאני הכי טובה שלך, אתה רואה אותי מתקדמת ומספרת ונחשפת ומגלה לך כמעט הכל. גדלתי מאד בזכותך. ולפעמים אני רואה עליך שאני באמת מצחיקה אותך. וגם אתה אולי גדל, עובר לקליניקה חדשה ומתמקצע עליי. איך אני, אני פרויקט מעניין? אתה נותן אותי לפעמים כדוגמא? אני רוצה להיות מפורסמת אצל הסטודנטיות שלך. אבל באמת, אני חושבת שמגיע לי חיבוק כשאני מגיעה.

צא לי מהראש

אתה לא מעסיק אותי בכלל אבל לפעמים אני חושבת כמה ציפיות לא מודעות ולא מודות שמתי עליך בזמן קצר ואיך קצת התרגשתי ממך. אפילו אהבתי שאת הצ’יפס שלא אכלתי גמרת ובעיקר את ההמבורגר הנגוס שלי. אני כן לפעמים חושבת על השפם ועל העיניים שלך. לפעמים מתפלאות, לפעמים צוחקות, לפעמים ציניות ומגחכות, ובסוף קודרות ומרוחקות. לא רוצה להתעסק בך בכלל.

אאוטסיידרית או מורדת

ברחתי ממך עד אליי ולא מצאתי כלום? לא יודעת איך דתיים לשעבר אחרים הרגישו שם. אני הרגשתי צריבה והזדהות וחרדה שהנה אני חוזרת בתשובה. גם האולם וגם האדם הזכירו לי את הילדות. ישבתי שם ובהתחלה הרגשתי את זה בכל חלק בגוף, אבל באופן מודע דחיתי את הוייבים, ובחרתי מה. ההתלהבות הבני עקיבית, הנדושות, הכל היה אנושי מאד ויומרני מאד ומתוק ומעורר חמלה, ומוכר אבל זר. וסוחף אם מסכימים להתבטל ולחבור להיבלע.
היו רגעים של ניכור משוגע, רואה את כולם מצייתים וצוחקת על ריצוי עם חברה. באנו לשמוע מוזיקה בלייב ולפרגן לאמן. והוא רק מנסה להפעיל, מבקש עכשיו תרגישו. היינו צריכות ללכת לברי.
הקבוצה הראשונה שלי מעסיקה אותי. אני יכולה להפנים ולשחק את הדמות, יכולה לבחון באמת מה אני רוצה, יכולה לעמוד בפני עצמי ולא כתגובה. אני כבר הפנמתי כל כך הרבה שזה כבר לא בהכרח אני, או הם. אני לא יודעת לגבי החג, אני רוצה באמצע, אני לא רוצה לוותר על הכל, אבל אני טעונה. אפילו ההסתלבטות המצחיקה בקבוצה, ממש צרבה.