בלבול השפות

טרקתי את הדלת ואני לא יודעת אם אני רוצה לחזור ואיך. אני לא יודעת מה אני רוצה לומר. שלוש שנים וחצי. איך הופתעתי מזה שקיבלתי את כל הגיבוי שהייתי צריכה בעבודה, ודווקא אתה הפכת את זה על הראש שלי עם גישה דינאמית ומאד לא קורקטית. ואיך הרגשתי שאתה הורג אותי ואת כל מה שבנינו לאורך כל התקופה הזאת.

אולי אתה כזה נוקשה כלפיי כי אתה מרגיש אליי משהו? מרגישה שזה מגוחך בכלל להעלות כזאת השערה. אבל אולי זו שוב המחיקה. אולי מה שאמרת על הזום, שאתה מרגיש איך אתה מפצה על הריחוק הוא בגלל שגם מאחורי מסך לא יכולה לאיים עליך עם שמלות שקצרות מדי לטעמך ועם שדרים מיניים לא מודעים. תפסת ממני ממילא ארבע אמות בקליניקה החדשה. אבל בטח אתה זה שאוסף את הפח בסוף יום עבודה וכן, זה היה חודרני זה הרגיש חדירה לדעת שתראה את העטיפות של המוצרים ההיגייניים שלי. ואולי גם תשמע.
הפיצול הכי מתחדד ונוכח כשאני מרגישה שאין מפה המשך הגיוני, זה או לחתוך ולהשחיר אותך. או ל

שד רע

הוא אמר שזה קיים בינינו. לא יכולתי להכיל את זה, הרגשתי שהוא הורס אותנו, שהוא הרוס עכשיו בשבילי. כנראה שזה בדיוק הדבר, הוא אמר שאני מאד דינאמית אבל כשזה מגיע למיניות זה מאיים ואני מוחקת, ושזה ניתוק ודיסוציאציה.
אולי אני צריכה להגיד לו, שאולי אלה רק פיצולים ולא ניתוקים, כי קראתי לעצמי אנה או שיט וזה לא רק התפקידים. גם שלא בפניו, אבל כן עם חברים בחיים שלי, אני קוראת לו בצחוק המאהב. גם שחלמתי עליו לא מזמן וזה לא היה מיני בכלל אבל זה כן אולי היה קצת חלום מאוהב או אינטימי. ושאם אני רגע כנה מדי, אז פעם שעברה כשבאתי עם השמלה שלעולם תשא אות קלון וקונוטציות של מיניות ושל אשמה, אחרי שיצאתי ממנו דמיינתי לרגע איך אני יורדת לו, וזה לא קרה קודם אף פעם. ואולי הייתה מיניות שמחקתי או הדחקתי. או פיצלתי.
אבל עכשיו הכל הרוס.

סעיף נפשי

כשאני מצליחה להסתכל מבחוץ, זה קצת כמו מטריקס. אבל כן עם סינתטיקס ואוכל מוגזם. אם זה פודקאסט או ספר, או הארה באמצע החיים, זה מרגיש לי מפכח ונעים. אני צריכה להאכיל את הנפש שלי יותר.אני יכולה לייצר ויש לי הרבה יותר כוחות משאני מבינה. אני רוצה את תחושת האומינפוטנטיות הנקייה. לא לצמצם כלום, לא לקחת על עצמי העברות ותסביכים, לא להישאב, להאמין בדברים הנכונים. הפרדתי בין הדברים, ביני לבין אחרים. אני רוצה יותר בבירור את החלקים המתרכבים והנרקבים. אני מייצרת רוח אחרת, אני נדרשת במדרשה של תורת אמת אישית, פוסט-מודרנית עצמית ופוסט משברית אנושית ותוך טיפולית רגשית. הוא חוזר על נושא התלות, הוא לא מבין שזה טופיק שאין לו בו סיי, ואני חושבת את זה בכוונה באנגלית כי לגמרי יש לו וזה פרדוקס, כי אני תלויה עליו הפוכה, וכי קל יותר לשקר בשפה אחרת, לא זרה. גם אם היא של אבא. רוב הסודות הרי התחילו בגללו, אז זה דווקא מסתדר. זה מסתדר להיתלות כל עוד אפשר להגיד את זה ולשנוא ולאהוב את זה.
זה סעיף נפשי, ומהלך טיפולי, וזרם תודעתי מחורטט אך רוחני. זה הכי הרבה רוח פנימית שהרגשתי. לאחרונה זה רק דואינג משוגע כדי להרגיש את עצמי. כשאני אקרא את זה מאוחר יותר אני בטח אדע שזהו, השתגעתי

חתירה

הם לא מפסיקים להופיע, במציאות החיצונית או שלי הפנימית. ואולי אני מייצרת את הרוטציות האלה, כל פעם מישהו אחר. אולי אני לא מספיק חותכת, חוסמת, סוגרת, נאטמת בפניהם. אולי אני נחמדה מדי, משאירה פתחים ללא סגורים ופרצות לגנבים, שיבואו יגנבו לי את החיים. בואו תחדרו לי למרחב. בואו תאנסו לי את החופש. בואו תגמרו לי על האוויר. הם לא מפסיקים לצוץ, וזה לא נותן מנוחה. זה לא מחמיא כמו שזה מאיים להשאיר אותי באותו המקום, באותה העמדה. אז אני מחפשת עניינים, מתאבססת על עשייה. אני מסדרת לעצמי ימים צפופים באירועים וחברים ועבודה. מתארגנת על בריחה צלולה ובריאה. אני לא צריכה אף אחד, אני לבד. אני גם כן מנסה לא לברוח ברגע שמישהו חדש מתקרב, אבל כמה אני יכולה להחזיק את החרדה השקטה הזאת המחרישה ששוב אגנב, אעלם ואבלע. הפעם אני אני, ולא אטבע

ביחס לאמש,

ההלימות שלו עדיין מהדהדות בי, אבל אני מנותקת מתנתקת נחנקת רגשית מהאיש הזה. אם החלטת לשחק בזה, אז גם תקחי אחריות. ואני דוחסת רגשות מסוכנים למטה. אני קלילה וזורמת והכל טוב. מה פתאם לאהוב

פיצול

בכל פעם שדיברתי איתה מאז שהוא נפטר הרגשתי את הגרון שלי חנוק. התרגשתי ממנה, היא דיברה בכזו פתיחות, היא כזו רגישה ונבונה. ראיתי את הלב שלה בחוץ פועם, והרגשתי אותי מגיבה חזרה.
אחרי כמה פעמים, כשסופסוף התגברתי על הבכי בגרון, דיברתי איתה והצלחתי להגיד לה שהיא מדהימה, אני כותבת את זה עכשיו ובוכה. יש בה משהו מיוחד ואמיתי ולצד זה מקסים ומבויש וחכם כל-כך ומיושב ורגוע. הזמנתי אותה לשבת אצלי, בזמן שאנחנו מחכות למטופל. קצת כתבתי והיא הייתה קצת בטלפון, ואז גם דיברנו. בסוף הפגישה היא אמרה לי שאני מקסימה, ולקחה אותי לחיבוק. היא אמרה את זה שוב ושוב. הכי התרגשתי בעולם כי זו היא שאמרה. והיא אמרה, אני חייבת למצוא לך.. הלוואי שהיא תמצא.

אני חייבת להיות קצת רעה לפעמים. אז הוא פנה אליי וסירבתי ואז הוא שאל אם לעשות מניפולציות, כאילו אם לנסות בכל זאת למרות שסירבתי. לא שטפתי אותו כמו שהייתי צריכה, אבל כן הייתי כלבה כמו שהגיע לו, ואמרתי על הפעם האחרונה, על הסקס הגרוע והחרא של שיחה. חסכתי עוד דברים. אני חושבת שאני לפעמים צריכה, פשוט כדי להרגיש טוב יותר, אולי אני נוקמת מתוך חוויות קדומות יותר. אבל אני גם אהבתי להיות אליו רעה. אולי גם מעייף להיות כל הזמן טובה, אז אם מישהו מתחיל לעקצץ לי, אני שורפת לו את הצורה.

ללא זיכרון ללא תשוקה וללא הבנה

הוא אמר לי שאני כבר ידעתי מה יהיה בפגישה, איך היא תראה. הוא הראה לי שאני יודעת כבר גם במקומות אחרים. הוא הציע שפשוט אבוא, ונהיה שני אנשים ונחשוב ונהיה ומה שיעלה יעלה.
ואני רוצה לזכור את זה, לנקות את עצמי מהידיעה הזאת, מהציפיות ופשוט להיות קצת יותר נוכחת בהווה

נחמן

אני לא חושבת שהוא מבין כמה מנחמת המחווה וכמה זה מחמם את הלב והקיבה. הוא אמר לי, חשבתי עלייך, תראי, הכנתי את זה אתמול, שמתי לך ישר בקופסאות. כשאני מוחה לו שאני משמינה בגללו, הוא מבטל באוויר עם היד ואומר לי ״עזבי״, וממשיך לפרט לי מה הוא בישל ושם. את הקופסאות אני לפעמים מחזירה. לתת בחזרה הוא לא מאפשר, כי אני טרפה. היום שאלתי אותו אם הוא רוצה מיץ, כי זה כשר, זה הצחיק אותו והוא נתן לי נשיקה על הראש. לפעמים הוא קורא לי חיים שלי ועיניים שלי ונשמה, ופעם אמר לי איזו יפה. והוא מספר מה שלומו ועל הבריאות ויש לנו כאלה שיחות, בעיקר חולין. היו גם כמה שיחות משמעותיות, הוא גם סיפר על עלילותיו וקשריו עם נשים. הקשבתי ואמרתי וצחקנו אבל זה הרגיש קצת לא מותאם והרגשתי לא נעים. אבל זה היה מזמן, בשלג. והיה את הערב ההוא שחזרתי מטיול של כמה ימים והיה קפוא והוא ראה אותי במעלית, ומיד הביא לי מרק. אני לא חושבת שהוא יודע, אולי הוא כן מבין, כמה שזה מחמם לי את הלב ואת הלבד לפעמים.

מישל

אני זורקת את הרשת ויעלה מה יעלה. זה לא בדיוק משנה, אם זה לא בול אז זה הכל די דומה. אם אני לא מקבלת את הדיוק שאני צריכה, אם כולם כמעט, אז לא יותר טוב לא כלום, אלא קצת ועוד קצת. כדי למחוק את ההד שהוא השאיר לי בגוף, צריכה קול אחר. אני משחקת לא נעלבת, אבל אחר-כך יש מן מחנק שהייתי מטומטמת.
אני שומעת את מישל של הביטלס ונהיית מרוגשת, נזכרת באבא שלי, שר ומסביר לי את השיר. הגבות שלו מתרוממות.
יש מספיק מלחמה ומספיק אסונות מסביב שמזכירים לי לחיות. אז אני חיה ממש והורגת אותי. פסיכו אמר שיש מילים שאני מעלה שהוא חייב לסמן, שמהבהבים סכנה, ביניהן לתקן

כפתור

אחד חד אבל חרד מדי ולא בטוח, ניסה לעבור את הגבולות. אחר יפה ממש ואבוד ממש, הזיע לי על הספה ולקח אותי מעבר לגבולות. הפתיע אותי בנשיקה ואז חיבק והתנצל. אמרתי לו לא לגנוב ממני יותר, ובהמשך הוא בעצם המשיך. שלישי זה האקדמאי שעדיין משפיל את עצמו לגמרי שניפגש ואני מחזירה ומשחקת. למרות כל אלה ובגלל כל אלה, עדיין אין לי על מי להניח את הראש באמת ולהירגע, אין את מי לשתף בחרדות ובאיך באמת עבר היום שלי ואין מי שיסגור לי בבוקר את השמלה. כל הדרך לעבודה נסעתי עם הכפתור המקולל הזה משוחרר ורק במשרד חברה כפתרה.
להתערסל בדפוסים, יש להתנחם בזה ויש להיחרד. זו התמכרות שכרגע פעילה, יש לחזור להשתמש ויש להיות ערנית מדי להשלכות ולמחירים, ולחרב בכל זאת את המציאות ולנסות את התודעה. אני במלכוד זוועה.