העמדה הסכיזו-פארנואידית

קורבנות לא מערסלת, היא מבודדת וגם ככה זה בידוד של כמעט 30 שנה. הצורך באיזושהי הכרה. יכולתי לפעמים להיעלם כשהייתי קטנה. יכולתי להיעלם כשהייתי נשואה. עכשיו אני לא נעלמת, אני רק עלומה. יומיים של לחץ וחרדה מהעבודה. לא נושמת מרוב דאגה. לפעמים היה מי שיחזיק אותי או יוריד לי סטירה. הפעם זה לא קרה.אני לא רוצה אף אחד אבל עדיין פנויה, מפנה אנרגיות לייצוגים, מייצגים ואובייקטים. אני יודעת שזאת אני ולא הם, זה איך ומה ששידרתי, זה הסטייט אוף מיינד, זו העמדה הנפשית הקורבנות הגרועה.
אני לא אומרת כדי שלא יראו לי, שלא יצבעו אותי. למדתי להחזיק סודות כבר כילדה. אני אתמודד עם הכישלון הזה לבד. התרגלתי, הדפסתי, נתפסתי.
קורה איזה שינוי. אני מבקשת עזרה, ומקבלת גיבוי. ואני מתייעצת שוב. ושופטת נכבדה מאשרת בקשה ומבטלת את ההתייצבות, ואני חוזרת לנשום.
לא הרגשתי נאשמת כמו שהרגשתי אשמה. יומיים של חרדה איומה. אולי המשפט המתמשך שלי הוא זה שבראש, ובדרך כלל אני גם הנאשמת, גם הצדדים וגם כבודה.