מי אני מולם

היא דורשת, לוחצת התפשטות על הכאן ועכשיו. אחרי החוויה של לתת הסכמה ואז להיפגע, להיות מנוצלת על-ידי מערכת, להיות מאובחנת על-ידי חבורה של נשים יומרניות, מי יותר ומי פחות, אני עכשיו נזהרת. אז אני כותבת בפתיחות זהירה, על חרדה טבעית, אבל בפנים אני מרגישה התנגדות גדולה ואני חושדת שייעשה בה שימוש לרעה. אבל ככה זה אצל נשים שממהרות לסכם אחרים לכדי כמה אבחנות ולירות מהמותן ומהבטן ומהתחת פרשנויות, אבחונים, ניתוחים.

ואולי זו אני והשנאה שלי למסגרות והרומן המוזר שלי עם גבולות. הכנסתי את עצמי לעבוד במערכת כזאת מאד מסגרתית, היררכית וסמכותית. אני בתהליכים מקבילים, בתנאים מגבילים. הייתי צריכה לדעת לאור העבר, שזה לא יהיה לי קל. אני אוהבת הכוונה אבל לא כשאומרים לי מה לעשות. כשאני לא מסכימה אני גם לא מסכימה לרצות, חוזרת להיות נערה שחייבת למרוד ולבעוט. ואני מרגישה איך המילים שלי נאמרות מהר והגרון שלי מתמלא רגשות בלתי מתפשרים, כשבמקביל תחושה חדה של חרטה מתמשכת מטפסת מבפנים, שהנה אני הולכת להפסיד מזה, לא חשוב מה אעשה. לכי תהיי את ותפסידי מזה, איזה חוסר אונים. ״אסור אבל מותר לטעות״.