טראומה עקיפה

לפעמים אני לא אוהבת את העבודה שלי. לפעמים האנשים קשים והסיפורים שלהם קשים ולי קשה. ואז אני חושבת, מה היה לי רע להכין לאנשים קפה עם לבבות מוקצפים ולהגיש עם סקרנות לשמוע עליהם עוד. ולא להעמיק באמת אף פעם, אבל כן לחייך בנימוס לכולם ואת חלקם לזכור בשם. כל המצוקות אז היו רק שלי.
לפעמים אני מרגישה את העומס בשכמות, ואת הישיבה הממושכת בתחת, ואת המועקה בלב. ואני מרגישה איך העבודה שלי אולי (אולי) יפה אבל גם איך אני מתכערת מצער ומכאב.

2 תגובות בנושא “טראומה עקיפה”

  1. הכי טבעי בעולם. אני מבין שזו עבודה טיפולית, ובתור מי שיושב בצד השני אני חושב לפעמים על המחירים שמשלמת זו שיושבת מולי. להישאר קשובה ואמפטית, לא להיאטם, לא להיות עויינת – זה אתגר גדול.

    Liked by 1 person

  2. לא פשוט בכלל. וגם אני, כמו הבהיר, בד"כ נמצאת בצד השני, המטופל, המכביר מצוקות וחרדות וקשיים. לא פשוט להכיל את זה ולתת כל הזמן מענה של הרגעה, פרופורציות, חיוביות, חוויה מתקנת. הרי החיים לא פשוטים לכולם. אבל אולי בכל זאת היה שווה להתקדם מהכנת הקפה לזה. אולי עם כל הקושי זה עדיין תורם להתפתחות האישית שלך. ותמיד תוכלי בהמשך, לאחר כמה שנים, אם תגיעי להצפה או למיצוי, לעצור וללכת אולי לכיוון אחר… חזקי ואמצי…

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s