הוא אמר לי בסוף כשהוא קם, יש לך עדיין לב. בפגישה הוא דמע מלא, בלי לבכות, בלי להשמיע שום קול. והיה שבריר שניה שהרגשתי גם בזווית העין שלי. הוא לא רצה את הטישו הזקוף שלי, הוא הוציא מהכיס את המקומט שלו.
בערב מישהו אחר התיז עליי מהבוץ שלו, תפסתי את זה באוויר והוא השטיח את זה והיתמם. השתמשתי בזה אח״כ כדוגמא, והוא עקץ. אני יודעת שזה לא שלי, אבל זה עדיין שורף. אני צריכה לעשות הפרדות ואני צריכה לעבד מלא העברות נגדיות שקורות. אבל אין לי זמן ומקום ואנרגיות. ואז אני נחנקת בבוקר עם הקפה על הספה, וחושבת לעצמי, אבל מה כבר קרה
מחקרים בהיסטריה 
לפני הרבה שנים, בטיפול הראשון שלי, אמרתי פעם למטפלת שלי שהיא מכוערת וזקנה. את הכאב שמתחת לחיוך שלה אני מרגיש גם עכשיו.
אהבתיאהבתי
זה באמת נשמע מאד כואב.. לשני הצדדים.
אהבתיאהבתי
כן, אבל זה היה רגע מאוד אמיתי – עובדה שאני זוכר אותו גם היום.
אהבתיאהבתי
מסקרן אותי מה עשיתם עם זה
אהבתיאהבתי
אני בכלל לא הבנתי אז כמה זה חשוב. הייתי טירון בענייני טיפולים, העברות וכו', והיא לא עשתה עם זה כלום למיטב זכרוני, לפחות לא משהו ששמתי לב אליו – אני לא יודע אם ממקום מקצועי נקי או בגלל שהיה לה קשה. אני נוטה לחשוב שזה היה מקצועי, כי באמת הייתי מאוד איגנורנטי ולא מחובר, ואולי פשוט לא התאים לפתוח את זה.
אהבתיLiked by 1 person