אין לי הכלה כשאתה חותך ממני. כל המצוקה הזאת כאילו מסתכלת עליי בעיני כלבלב עצוב והכי אוטומטי לי להרגיע ולעטוף. אמרת לי אתמול, איזו מכילה את. אתה לא הראשון. אני מסתכלת ישירות באור מסנוור על המפסק ומכבה ומפסיקה להכיל כשאני נפגעת כבר ככה. הבנתי כבר את השריטות, אני יכולה למפות אותן בדיוק. אבל אני לא מטפלת בך. לא מטפלת באף אחד בחיים האישיים שלי. אז אחרי המגילה שמסבירה את המועקה שהרגשת מעצם הזוגיות ולא ממני, עניתי, טוב ביי.
(רק חייבת להגיד על הקצוות שזה הזיה, אתה נותן לי וואנזי איך שאני נכנסת וחיבוקים, וכשאני בעבודה אתה בסופר מחפש לי דניאלה וניל. ואז נבהל? לך תזדיין ממני. או, טוב ביי)
חוסר בטיח
לפעמים אני נתקפת בהלה, חרדה, מגודל התפקיד, האחריות הכבדה. הקציבה ההמלצה, נכון שאני לא לבד אבל מה עם הדברים שהולכים לאיבוד בטכניקה, במוד, בתרגום, בנימה, בהבעה. אני מחפשת חזרה בהלה גדולה, מודעות מוגזמת, חרטה, הלקאה. מתחבאת מאחורי הטייטל הגדול, הסמכות, הכבוד, היראה, אני רק אני. מושכת פריימר ומסתירה קמטוטים, נקבוביות, פצעונים, הבעה. מסתמכת על מסיכה. ברגעים שאני לא ממסכת ואני רק אני לבד, אני קולטת שזה מהר לי שזה הרבה לי אני נחנקת מחרדה.
וגם אתה, אנחנו משחקים בלהראות את מה שנחמד, אתה מקבל הצצה לאני האמיתית כשאני מתפשטת ומורידה. נמרחתי בקרם פנים, ושאלת אם סיימתי את שגרת הטיפוח וצחקתי במבוכה, כיבינו את האורות ובבוקר נחשפתי לגמרי עירומה. זה מפחיד שנעים וזה מטריד כשאתה מנסה להצחיק ומציק, אני נלחמת בעצמי, לא להרוס, להישאר קלילה, לאזן, להירגע.
בשפם
אני רוצה שתלך להתקלח ותחזור עם הריח הטוב הזה בשפם. אני לא רוצה לסבך את מה שפשוט, אני לא רוצה להיחרד ממה שאני נוטה לעשות. שזה להדוף באופן לא מודע ולהיפרד ולבחון ולחנוק ולהיצמד. לא תלותית ולא ילדה קטנה, לא מדי מרוחקת ולא מטומטמת וכלבה. הסופש היה די טוב, ואני רוצה אותך קרוב אבל במידה. אני משחקת על האיזונים של עצמי, אבל שלי, לא נבלעת בשלך. אני מתרגשת אבל לא הורסת, התחלתי ואז עצרתי ולקחתי פגישה וחצי עם פסיכו והתחננתי להרגעה, הוא החזיר לי אחריות ולא הציב לי גבולות אבל כן עברנו לסיביטי והתבאסתי על הירידה ברמה. אני מעדיפה חפירה ממושכת ומחרידה. בכל אופן, אני לא בהכרח מתפשטת, אבל כן מפשיטה דברים לפני שהם מסתבכים, אני לא טווה יותר קורים דביקים. עברו יומיים ואני נזכרת בהרבה רגעים מצחיקים ומעוררים. אני מנמיכה את הלהבה, אני רוצה הפעם לאט לאט ובריא ונעים.
הכרה
אני מבינה שאני מחפשת לנשוך, ולבחון אם תישאר שלם או תיהרס. זה נשמע כאילו אני חייבת קצת להרוס כדי לדעת שאתה נשאר. ואולי באמת הכל יושב על חרדת נטישה.
אבל בעצם, אני בעיקר חושבת על המחירים שאתה חייב לשלם. כי זה לא ייתכן שתקבל כל כך הרבה, ככה סתם. ושלא תעז לחשוב שאני שלך בלי שום הסתייגות, סתם ככה. אתה לא תקבל מציצה מדהימה, סתם כי אני אני ואתה אתה.
זה לא חינני בגיל הזה להיות כלבה. אני כבר אשה, אני כביכול אסופה. בגיל 17 אולי יכולתי להרוס ולהרביץ ולנענע את הסירה, בשביל לקבל חיבוק והכרה והתייחסות והבנה למורכבות ובכלל מחילה. הוא שאל אותי, מה? וסיפרתי יותר משהייתי אמורה. ואמרתי איך נח לי אתו. תכלס זו הזיה. למה ואיך ובאיזו חוצפה הוא גורם לי להרגיש כמעט שלמה.
אני חייבת להתרחק לפני שאני נקשרת, לפני שאני נשארת, לפני שאני ברורה ושקופה ומובנה מאליה, לפגוע לפני שאפגע. אני צריכה רק טיפה לחרב כדי שכבר תהיה סיבה כשהוא ילך, וסיבה לדחייה, וכדי להימנע מהתמוטטות, כי זה אובדן הכרה.
אתה צריך להתאבד קצת עליי ולהוכיח את עצמך. זה לא מספיק להוכיח את עצמך בשגרה.
עירור וערעור
אחרי שבועות של דכדוך ושעמום וניסיונות להתעורר על החיים, הנה זה בא. דרך העבודה ודרך הערך שאני מתחזקת באמצעות גברים. הבטחון שלי היה בשמיים והנה אפשר שוב להנחית אותי. הנה בנזונה משחזר עליי פגיעה, בדיוק באותה צורה שהוא עושה כנראה כבר שנים. והנה אני מסמיקה מזיעה מתחת למסיכה. כבר הרבה זמן שאף אחד לא הצליח להפיל אותי מהכיסא. אבל החרא הזה, החרא הזה, אני חוזרת הביתה להרהר אם שוב אני טעיתי, אם שידרתי משהו לא נכון, אם אפשרתי משהו לא תקין. האפס הזה התחיל להיתמם. במדויק כמו במקרה שהביא אותו לפניי.
במקביל בחיים מישהו חדש סופסוף מעניין אותי, ונוגע באופן מרגש, והרגשתי נבוכה נורא ואז ממש בנוח. למה לעזאזל באותו השבוע, אחרי שכבר השתעממתי קצת מהעבודה והתחבקתי עם הלבד שלי במיטה, והתרגלתי להיות רק אני, מגיעים שני אלה. רגשות של רכבת הרים, סתירות וסטירות וסתרים שהחזקתי מלא זמן במחשכים.
שניה דקה רגע
אני מעבירה לו ורואה איך הסכום יורד לי מהעוש. אני רוצה עכשיו להגיד לו, בוא נפחית. ואז הוא ישאל למה ואני אגיד ואולי הוא שוב יציע הורדה במחיר. ואני ארגיש מעפנה, שזה לא בדיוק רגש אבל זה לגמרי חרא של הרגשה. אולי אני אזכיר לו שהוא פעם אמר שנגיע להסדר, ופגישה אחכ הוא אמר שהוא חושב על זה עכשיו והוא לא התכוון לאיך שזה אולי נשמע. ואני חשבתי שאולי הוא חשב על זה כל השבוע, והלוואי ויש משהו מתחת לאמירה. הוא פסיכו דינמי. אולי אני אזכיר את זה ואגיד, דווקא מתאים לי, ממילא אתה האיש הכי יציב מזה שלוש שנים בחיים שלי. רק שזה מתחיל לעלות לי, אולי גם במחירים אחרים. ואם ממילא אף אחד לא יורד לאף אחד בקליניקה הזו, רק אני על עצמי, לפעמים גם אתה עליי אבל לא לי. ואם אתה משקף לי כבר דברים שהבנתי לבדי, ואם מפגש שלם המסקנה היא הדכדוך, אז אולי התמורה כבר לא שווה, ואולי נשבר לי מלהרגיש תלויה. אולי אני צריכה לבד. אולי ככה אני אגיד. אבל תכלס לא.
כי זה דכדוך להשתהות בו נכון?
I’m batshit crazy, having you on my mind
כשאני מתגעגעת וכשזה מגרד לשלוח לך הודעה, אני בודקת מתי התחברת לאחרונה ולא עושה עם זה כלום. ואז שמה באוזניות בפול ווליום את השיר שאמרת לי אז כשהיינו פה אצלי במיטה לשים. נשמתי אז עמוק והפסקתי להרגיש את הפנים, ופשוט הייתי אתך ואתה חיבקת אותי צמוד אליי מאחורה, ממש עטפת וזה היה פשוט ונעים. נכחתי בלי לחשוב בתוך החיבוק שלך ושמענו שירים.
ואז אני נזכרת שלא נשארת לישון, וחשבתי שזה בסדר וזה בטח בגלל החתולים. העדפת ללכת 20 דק ברגל עד רחביה בלילה, אולי אז הייתי צריכה להבין, אבל הייתי עסוקה בלזרום ולהזרים ולחיות ברגע ולא לחשב חישובים. וכשנגמר השיר אני יכולה להשלים עם זה והגעגועים עוברים.
כאילו וואט דה פאק, אתה לא חשבת לרגע עליי, רק חשבת עליך. ואני נזכרת בלילה ההוא כשרק הכרנו ונשארתי לישון אצלך. ואיך יום אחרי אמרת שאתה רוצה לספוג עוד ממני ולהכיר אותי. מי בכלל מדבר ככה. וארוחת הבוקר המוגזמת שהכנת. אני שונאת שאני עדיין מרגישה כלפיך.
First we take Manhattan
רק צריכה לסמן שהתקשרת ועניתי. שלא כעסתי ולא לקחתי כלום אליי, רק קיבלתי ואהבתי וקצת בכיתי בלי שתשמע.
אמרתי לו על הסדרה. סיפרתי שזה הזכיר לי אותך, גם השחמט וגם התקופה, וגם העובדה שאתה היית אמנם בפנימיה והיא באורפנג׳, אבל חשבתי עליך כל הצפייה. ושאלתי על דיוקים, ואהבתי לשמוע. שמעתי אותו מקשיב רוב קשב ופתאם הבנתי כמה הוא חסר לי. הוא צחק קלות וסיפר וכמו כשהייתי ילדה השיחה קלחה. ואני שומעת אותו בורח מעצמו אבל הוא תמיד יהיה שלי. גם אם הוא רחוק בטירוף, בקטע משוגע.
והכל אולי
אולי זה חלק בי ששואף לתיקון. להתמודד עם כל השיט ישר ולעניין. ולפתח ראייה מורכבת. פעם הייתי איילה נטרפת בעולם מלא זאבים. עכשיו אני אולי מטורפת להיכנס לכאלה תחומים. הבטן שלי מתהפכת, אבל אני גם מרגישה שוב שאני לומדת.
זה משהו לפתור עם פסיכו, את העוררות בלהרגיש קצת חרדה, למה אני חייבת לדחוף את עצמי להרגיש קושי ואתגר ולמידה, ולמה אני נבהלת כשעקומת הלמידה מתמתנת וכשאני מעזה להרגיש קצת נינוחה.
אני מעדיפה להיכנס למשהו שאולי גדול עליי ואולי לא מותאם שלב מאשר להיתקע, מאשר להשתעמם. והכל אולי, כי אני יודעת שאני יכולה, אני אפילו אהיה ממש טובה. אבל אולי להתבוסס זה גם להתבסס, ומה הלחץ להיות כל הזמן לחוצה. כן חשבתי על זה ואני לא רוצה סתם להסס, זה דובר ועכשיו זה אמיתי. אני מספיק חזקה וחלשה ומודעת עד אימה להתמודד עם זה. ואם ארגיש שלא, אודה באמת. בחילה, דחיפה.
בשישי בבוקר
בשישי בבוקר הכל תמיד כזה נראה מעורר השראה, והעולם רק מחכה להיבלע. ומרוב ספרים לקרוא, מקומות לראות, קניות לעשות – אני ממשיכה לשבת, ולתת למח שלי להישטף בצלילים של ההרכב המוזיקלי בקצה המדרחוב. בשמיים הכחולים ובצבעוניות של הדירה והמרפסת והצמחים. בריחות של המאפיה מתחת לדירה והניחוחות של הניקיון והכביסה.
כותבת רשימה, הולכת ברגל, סוחבת בחזרה. מציצה בחנות, מסתובבת באחרת, לאט אבל בוחרת, מפלרטטת בשוק, משתיקה געגועים, חולמת על חומר ועל רוח, לא על גברים. חוזרת, נזכרת, יורדת עם טייטס וגרביים צבעוניים, מרגישה בבית במרכז העולם, מתהלכת בגב זקוף ותחת קפוץ על האורחים שמעזים להתעכב ולעכב מכל הגירויים. עם מסיכה ומסכים, אבל נושמת הכל לבפנים. החירות להתעצל ולחלום ולנשום אוויר הרים.
