זוכר שנהרסה לי המכונה וסחבתי הכל וכיבסתי אצלך? אז היום התקרר בערב כשחזרתי בהליכה מהעבודה, אז כשהגעתי החלפתי לסווטשרט שהריח ממך. זה מרכך הכביסה הכחול שאתה מתעקש עליו ולא ברור למה.
וזה קורה דווקא היום כשאתה מחובר מתחבר חזרה לאפליקציה. ואני סופר סטוק, אני כלבו של מידע בגרוש, כלכך לא רלוונטי, כזה שאוספים בו ולוקחים ובקופה משלמים ומתחילים להרהר חרטה, ובבית זה כבר די ברור שיש לך נטייה אימפולסיבית לשלם מחיר גבוה מדי ושמילאת לעצמך את הדירה בזבל מיותר שמזהם את המחשבות וההרגשה.
אז אני בתוך הריח שלך, וכל החורף חוזר אליי. זוכר את כל הערבים אצלך בדירה, מלא עקיצות ציניות וחיבוקים ומין נחמד ולא נורא? זוכר שאהבתי ואמרתי הכל, גם מה שרע? ניסיתי להיות באמת כשאתה היית זחוח ומתנשא ולא סלחני, כאילו חכם אבל רק צודק? לא אמרת שאתה עובר דירה? ממילא אתה עובד בת״א, וממילא הכל בזום ומי יודע אם תמשיך עוד שנה, הרי כל סוף סמסטר במשובים הם כותבים וחלק מביעים ממש שנאה. זה ברור שזה שואו של אדם יחיד כמו שאיזה סטודנטית אנונימית כתבה. גם החיים הפרטיים שלך נראים ככה ואולי אם תהיה לרגע בשקט ותקשיב אז תשמע את האמת כפי שהיא והאגו שלך והדואינג הכרוני המשוגע. אתה לא רגוע, הראש שלך תמיד קדח, ותמיד רצית לברוח. יש לי השערות, אבל אני גם תוהה ממי וממה.
אפילו זוכרת איך תיארתי לפסיכו שאהבתי איך היית מרוכז במשהו ומתכער קצת בהרהורים, ומגרד בראש. אני זוכרת בדיוק את המבע.
ובעצם זו אני המתנשאת, וגם לי היו כאלה צחקוקים וגם אני כזו, אם מצאתי את עצמי אתך. אני יכולה להגיד שיש לי בשנתיים האחרונות עניין בגברים מרוחקים רגשית וגם להסביר בדיוק את הסיבה, קלישאה שחוקה. וזה הראש שלי שקודח וזו אני שלפעמים מרוכזת בעצמי ולא מודעת ומנותקת ושנואה.
לשבת בסווטשרט שלי בריח שלך. לא רוצה אותך, אבל סליחה, אני כן קצת שמחה לאיד שאתה עדיין נטרף עם עצמך.
