היורה

החורף תמיד חושף אמיתות וסדקים. אז סגרתי הכל והלכתי לשכן, לדבר ולהתעדכן ולעשן.
הוא, בניגוד אליי, מרשה סיגריות בתוך הדירה. השיחה זרמה עד שהוא נעץ בי את המבטים הארוכים שלו, והכבדות שלפעמים יש איתו – הייתה. הוא התחיל להגיד לי, את יפה. ואז, את מעניינת אותי. ואז, את מושכת אותי. הפנים שלו היו נבוכות נורא, אבל הוא עדיין הישיר מבט מאד ישיר וניסה להגיד הכל בפשטות. התפתלתי, אבל הוא לא ממש הרפה, הוא דיבר לאט, אבל הוא ירה. הרגשתי הכל עליי ואני תוהה מה הפנים שלי הסגירו, כי אני תמיד מרגישה שקופה. אבל ניסיתי להגיד בעדינות, ואמרתי כמה אני אוהבת את הקשר כמו שהוא ואותו. לא אמרתי שאני לא רואה, השתדלתי ללכת בין הטיפות, ולא לייבש לו את הצורה. היו החיבוקים הארוכים, ומול כל הכבדות הזאת הרגשתי לא רגועה. היה יותר נעים פשוט להיות חברים טובים בלי כזו עננה. תמיד תוהה, אם זה משהו שאני משדרת, גבולות גמישים. פסיכו קרא לי פתיינית פעם, ונעלבתי וכעסתי עליו מאד.
כשחזרתי, ספרתי נזקים. נהרס הספר על אדן החלון בשירותים, ומים זלגו מהחלון בשקט על הקיר ליד המיטה, על הפרקט שם הייתה שלולית קטנה.
הדירה אולי ביתית וחמודה וטייחו לי את הכל, ועשו פה הכנה. אבל ידעתי שהגשם הראשון יגלה לי סודות על היסודות של הדירה.

גילוי מצבה

תעשי את כל הדברים שעושים לך טוב. הבריחה היא לא אחת מהן, ויש עוד תחומים בחיים חוץ מעבודה. דקה לשלושים, ואני מתנהגת כאילו זו אזכרה. עוד לא מתת, אם כבר את הכי חיה. תרימי את אורח החיים הישבני שלך מהספה. יש סביבך אהבה אבל את לא רואה. האוויר הנקי מחזיר מחשבות רומנטיות, ורצון להתאהב באמת ולא רק כדי להרגיש איזה ערך והכרה.
אתמול בסשן דיברנו על כל הבולשיט ופרטי הפרטים שאני מביאה. הוא אמר שהוא מרגיש שאנחנו מפספסים את הנקודה. דברים משמעותיים אבל שמכסים על מה שבאמת נשמע איתי. כמו שאני עושה עם העבודה, שוקעת במשמעות עמוקה, של אחרים ותסקירים. לא הצלחתי להשקיט את המח שלי ולדעת או להרגיש. ואני רגילה להרגיש שאני יודעת ומבינה.

למרות הנוט העצוב, אני לא נקברת, אני מגלה ואני כן קצת שמחה.

Bitches broken hearts

שמתי עליך את כל הציפיות שכשהיינו יחד פחדת שנשים. חנקתי לך את הראש עם ציפית של כרית. רוצה שתאהב ומצפה לחיבה ומקבלת במקום דכדוך וחיוכים מרירים. כל תנועה וכל מילה נחווות כדחיה, כעלבון, כסטירה. בהיגיון זה לא מסתדר לי בכלל, אתה רחוק ממני וממה שרציתי וממה שמתאים לי ומהטייפקאסט הקלאסי. ובכל זאת, לנסות חברות אתך שורף אותי מבפנים.

אני רוצה לכתוב לך, תשמור את הספר הזה שלי אצלך. שיהיה לך תירוץ לחזור אליי כשתגעגע ממש, אולי זה יקרה, אולי תרגיש אליי בחזרה. לא רק לשפוך עליי את הבדידות ולהרגיש בסדר עם הדכדוך, אלא גם לרצות ספציפית אותי.

שיחקתי את המשחק הכי קר כדי שתניח או תחמם אותי בתגובה. אבל זה לא קרה. ואז אמרתי את האמת כפי שהיא ונעלמת. והשארת לי מחוץ לדלת שרשרת נורות במתנה.

העמדה הסכיזו-פארנואידית

קורבנות לא מערסלת, היא מבודדת וגם ככה זה בידוד של כמעט 30 שנה. הצורך באיזושהי הכרה. יכולתי לפעמים להיעלם כשהייתי קטנה. יכולתי להיעלם כשהייתי נשואה. עכשיו אני לא נעלמת, אני רק עלומה. יומיים של לחץ וחרדה מהעבודה. לא נושמת מרוב דאגה. לפעמים היה מי שיחזיק אותי או יוריד לי סטירה. הפעם זה לא קרה.אני לא רוצה אף אחד אבל עדיין פנויה, מפנה אנרגיות לייצוגים, מייצגים ואובייקטים. אני יודעת שזאת אני ולא הם, זה איך ומה ששידרתי, זה הסטייט אוף מיינד, זו העמדה הנפשית הקורבנות הגרועה.
אני לא אומרת כדי שלא יראו לי, שלא יצבעו אותי. למדתי להחזיק סודות כבר כילדה. אני אתמודד עם הכישלון הזה לבד. התרגלתי, הדפסתי, נתפסתי.
קורה איזה שינוי. אני מבקשת עזרה, ומקבלת גיבוי. ואני מתייעצת שוב. ושופטת נכבדה מאשרת בקשה ומבטלת את ההתייצבות, ואני חוזרת לנשום.
לא הרגשתי נאשמת כמו שהרגשתי אשמה. יומיים של חרדה איומה. אולי המשפט המתמשך שלי הוא זה שבראש, ובדרך כלל אני גם הנאשמת, גם הצדדים וגם כבודה.

לא עוזב את העיר

זוכר שנהרסה לי המכונה וסחבתי הכל וכיבסתי אצלך? אז היום התקרר בערב כשחזרתי בהליכה מהעבודה, אז כשהגעתי החלפתי לסווטשרט שהריח ממך. זה מרכך הכביסה הכחול שאתה מתעקש עליו ולא ברור למה.
וזה קורה דווקא היום כשאתה מחובר מתחבר חזרה לאפליקציה. ואני סופר סטוק, אני כלבו של מידע בגרוש, כלכך לא רלוונטי, כזה שאוספים בו ולוקחים ובקופה משלמים ומתחילים להרהר חרטה, ובבית זה כבר די ברור שיש לך נטייה אימפולסיבית לשלם מחיר גבוה מדי ושמילאת לעצמך את הדירה בזבל מיותר שמזהם את המחשבות וההרגשה.
אז אני בתוך הריח שלך, וכל החורף חוזר אליי. זוכר את כל הערבים אצלך בדירה, מלא עקיצות ציניות וחיבוקים ומין נחמד ולא נורא? זוכר שאהבתי ואמרתי הכל, גם מה שרע? ניסיתי להיות באמת כשאתה היית זחוח ומתנשא ולא סלחני, כאילו חכם אבל רק צודק? לא אמרת שאתה עובר דירה? ממילא אתה עובד בת״א, וממילא הכל בזום ומי יודע אם תמשיך עוד שנה, הרי כל סוף סמסטר במשובים הם כותבים וחלק מביעים ממש שנאה. זה ברור שזה שואו של אדם יחיד כמו שאיזה סטודנטית אנונימית כתבה. גם החיים הפרטיים שלך נראים ככה ואולי אם תהיה לרגע בשקט ותקשיב אז תשמע את האמת כפי שהיא והאגו שלך והדואינג הכרוני המשוגע. אתה לא רגוע, הראש שלך תמיד קדח, ותמיד רצית לברוח. יש לי השערות, אבל אני גם תוהה ממי וממה.

אפילו זוכרת איך תיארתי לפסיכו שאהבתי איך היית מרוכז במשהו ומתכער קצת בהרהורים, ומגרד בראש. אני זוכרת בדיוק את המבע.

ובעצם זו אני המתנשאת, וגם לי היו כאלה צחקוקים וגם אני כזו, אם מצאתי את עצמי אתך. אני יכולה להגיד שיש לי בשנתיים האחרונות עניין בגברים מרוחקים רגשית וגם להסביר בדיוק את הסיבה, קלישאה שחוקה. וזה הראש שלי שקודח וזו אני שלפעמים מרוכזת בעצמי ולא מודעת ומנותקת ושנואה.

לשבת בסווטשרט שלי בריח שלך. לא רוצה אותך, אבל סליחה, אני כן קצת שמחה לאיד שאתה עדיין נטרף עם עצמך.

הדתי

הוא הרהר ואמר, את שואלת שאלות טובות. קטעתי את ההרהור, כמה כיפות יש לך? שאלתי. התשובה שלו היתה משעממת. הוספתי, ועוד אחת על הזין. הוא מעך אותי בתגובה.
הוא כזה שמדבר מהר, שעונה מהר. על הכל הוא כבר חשב, נהניתי לערער ולהרהר אותו.
לפני חמש שנים הייתי מתלהבת נורא. גבר כזה, מרשים ויפה ועם חתיכת תפקיד. אבל אלוהים, הקונפורמיות הזאת משמימה והמחבואים והדיסוננסים עם עצמך.
שניה לפני שאנחנו משיקים לנשיקה הוא אומר שהוא רוצה להיות הוגן אבל בעצם חושף כמה הוא חלאה.

הוא אמר, את יפה ואינטליגנטית ומתוקה, אבל הפערים. והוא נמרח עליי כמו חמאה.. מתמסר ונדבק ואני לפעמים מרחיקה.
הרבה מהערב הזה הזכיר לי את כהן, לא המגע כמו השחרור הזה והגזירה מלמעלה שחתכה אותנו כבר בתחילת הערב. נשארנו כי אנחנו כבר פה וכי נעים מדי להפסיק. הוא דיבר בהוגנות שקרית ואני עצרתי את ההידרדרות. פיזית. אבל המשכתי לצחקק וליהנות רגשית וגמרתי את הג׳ין שלי עליך.
פסיכו אמר שאני מפצלת מתוך הגנה, ואני מכניסה לתבניות וניסיתי לזכור את זה בראש, אבל במקרה שלו זה היה באמת בלתי נמנע, הוא כאילו על רצף אבל הוא בעצם בקצה הצפוי של הבניה. נורמטיבי להחריד, דתי וציני וראציונלי ואסרטיבי ועם תפיסות מפוהקות על מהותנות ושוויון. נער פוסטר של הציונות הדתית הליברלית, כולו ימינה. ולא חשבתי שיש בו מיניות בכלל עד שהוא נעמד לידי במרפסת וחיבק. ונתן בי מבטים כאלה נוטים הצדה, כמו של כלבלב מבולבל. אפילו שמעתי את הזין שלו מתדיין עם המח; לנשק או לא לנשק?
עכשיו מגיע השלב שבו אני משחירה ומקטינה אותו כדי שאוכל להעביר אותו הלאה. כבר על המסך בלטה האי התאמה וכבר אמרתי לו והוא כבר ידע כשהוא שאל עליי את החברה מהעבודה. אבל אהבתי שהוא בחר ושאל עליי ואז גם זכר אותי וגם אמר שעניינתי אותו ולאורך הערב, כשכבר אין מה להפסיד, כי ברור שזה לא הולך לשום מקום, המטיר מחמאות שתויות עליי. הסכמתי הפעם להאמין.

מה שכן היה רע, היה החרמנות בתחפושת של כנות והוגנות כשהוא בעצם אומר, אני לא אתחייב אלייך כי הפערים בהשקפות גדולים משחשבתי, אבל אני מוכן להוריד את הכיפה הזאת ולשלוף את השניה אם רק תאפשרי, כי אתך זה משוחרר וכיף ואת לא דתיה. אולי במקום לשחק בחיבוקים וליטופים ופלרטוטים מטופשים, הייתי צריכה לסלק אותו באותה שניה.